התלבטתי מאוד אם לפרסם כאן את הסיפור הזה.. הוא קשה, והיה לי גם קשה לכתוב אותו. אבל הרגשתי שחשוב. אם נראה לכם מזעזע מידי-- הייתי רוצה לשמוע.
היא עמדה ליד השיש במטבח, חתכה סלט. היה בתנועותיה הקפוצות, העצורות, משהו שריחף סביבו צל חסר-שם. צל מאיים. היא העמידה לפניה עגבניה. אדומה, עגולה, מושלמת כמעט. הביטה בה רגע, והסתערה. באבחות סכין ביתרה את הירק העגלגל לפרוסות, אותן קיצצה לחתיכות קטנות-קטנות. רק משסיימה, וערימה קטנה של חתיכות, כמעט רסק, נחה לפניה, נרגע משהו בתווי פניה. המלפפון, הגמבה והבצל עברו כל אחד בתורו תחת ידיה, והיא לא נחה ולא שקטה עד כי נחו מולה, מקוצצים, מרוסקים, פצועים. עירבבה. וכך, בלי שמן, בלי מלח, הגישה לשולחן. סלט ירקות גדול, טרי. והיא לבד. בהתה בקערה עוד מספר רגעים, משהו בפניה נדרך, כמו חיה המשחרת לטרף. הסתערה שוב. בעמידה, במעין בולמוס מטורף של תנועות, דחסה אל קירבה, עוד ועוד, ללא שהות ללעיסה כמעט, דחסה ובלעה, עיניה דולקות במבט שכאילו אינו רואה ואינו יודע דבר מלבד הסלט הזה. סיימה. במתינות שאינה במקומה, רחצה את הקערה ואת הכף, בתנועות איטיות, חלקות. ניגבה והחזירה למקום. ואיש לא ידע כי בא אל קירבה. --- אחר הצהריים, אצל הפסיכולוג שלה, היתה פגישה טובה דווקא. "את מתקדמת", הוא אמר לה, "את הולכת ומשתחררת מזה, תהליך הריפוי העצמי של הנפש תמיד מוכיח את עצמו. יש מומחים שסוברים שתקיפה כמו שעברת, תמיד משאירה צלקות. אני רואה אותך, ואני יודע שהם טועים"...