כשהייתי קטנה, סברתי שהמקום שבו אני גרה (נקודה זערורית וכמעט-בלתי-נראית על המפה, כמה קראוונים ואנטנה אחת של "מירס") הוא מרכז העולם. כשגדלתי מעט, אי-שם בשנות העשרה שלי, הבנתי ש"מרכז העולם" זה דבר יחסי. יכולים להיות אולי עוד כמה, כאלה שיש סניף של ´קאסטרו´ ברדיוס הקרוב אליהם... גילוי מרעיש זה השליך אותי באכזריות למימיו המקפיאים של עולם הנוודים, "טרמפיסטים" בלעז. שהרי כיצד יכולה נערה צעירה שכמותי להתנייד ממקום למקום, אם לא באמצעות חיוך- ממיס-לבבות-גברים-עם-מכונית-פרטית? כיוון שכך, הפך הדבר לעניין של קבע אצלי. תחילה, למדתי להבחין בין "מורשה", "ירקון" ו"גהה", התאמנתי ב"תעצור לי בבקשה עכשיו" לטיפוסים חשודים בעל חזות מזרחית וסלסולים של אום-כולתום ברדיו, וחשבתי שבכך נגמר העניין. באמת קלי קלות, לתפוס טרמפים. אלא מה עושה הדיבוק? מתברר שהשליטה בכל הסיפור הזה, היא של שני גורמים. המינורי שביניהם הוא ריבונו, כמובן, והשגחתו הפרטית הצמודה על נערות צעירות בעלות חיוך ממיס, והמרכזי יותר הוא האדם שמאחורי ההגה. כך, בשרירות לב, יכולים נהגים ונהגות ממש לקפח רגעים ארוכים מחייהם של בני-נוער-נטולי-רישיון. עם הזמן, למדתי לזהות את הטיפוסים השונים, ואף להתמודד עימם כראוי להם. ההתמודדות, יש לומר, נעה כמובן על הסקאלה הרציפה שבין הזעפת פנים קונבנציונאלית לבין סינון "פראזיט" מבין השיניים. רחוק מזה טרם הגעתי... והרי הם לפניכם, לעיון ולשימוש חוזר, וחוזר חלילה...: אלה שלא עוצרים- אכזריים, נטולי רגשות, אנשים קרים ואטומים שכל מעייניהם נתונים לאיסוף הילד הפרטי שלהם מהגן לפני שרוחמה הגננת תתעצבן שוב. נהגים אלה, שהשתייכותם למין האנושי רחום הלב מוטלת בהחלט בספק, חוטאים כלפייך, הטרמפיסטית, במזיד ממש. הם רואים אותך. שלא יגידו שלא. הם רואים, ובמין דווקאיות עקשנית להכעיס, לוחצים חזק יותר על דוושת הגז. את, מצידך, מאחלת להם שייתקעו בפקק ושרוחמה שוב תגיד לעוזרות שלה ש"ירחמילביץ´ שוב איחר לקחת את הילדה. יש אנשים שלא מגיע להם להיות הורים". אלה שעוצרים, ולא מגיעים לאן שאת צריכה- תופעה מכעיסה, אין מה לומר. הם הרי כל כך נחמדים, מאותתים לעצירה בחינניות, גולשים עם הרכב בדיוק לצידך, פותחים את החלון ומחייכים אלייך בעליצות מופגנת. הם כל כך רוצים לקחת אותך. אלא שהם מגיעים בדיוק למקום הלא נכון. ומה שמרגיז עוד יותר, זה שהם מגיעים תמיד בקבוצות. איך שהוא, אחד אחרי השני, עוצרים לידך רכבים בעלי לוּק מזמין ביותר, וכולם מגיעים לקיבוץ הגושרים. כנראה שוב "כנס-גמלאים-למען-עתיד-טוב-יותר". את מושכת בכתפייך, ומבטלת במחי יד את האפשרות המצודדת לעבור דירה. אחרי הכל, אוכל של קיבוץ זה כנראה לא משהו. אלה שעושים לך סימנים- אגודל שמוט כלפי מטה פירושו "אני רק עוצר במכולת לקנות לאשתי מעדן-חלב-דל-שומן ומיד חוזר. לא משתלם לך בכלל לעלות עלי". אגודל זקור מסמל "אני לא עוצר, מסיבות השמורות עימי, אבל שיהיה בהצלחה". כף יד מתוחה מעל הראש אומרת "אנחנו משפחה ברוכת-ילדים, ולמרבה הצער, את לא זכית להימנות עליהם". עוויתות, פרכוסים, נענועי גוף חסרי פשר- "זה לא את, זה אני". אבל אין מה לומר שה-שוס זה נהגי המשאיות, שצופרים לך בחיבה בצופר האוויר שלהם. אם לא עצרו לך, לפחות הרימו לך קצת את המורל. אלה שאת עושה קצת כושר בזכותם- כשהם מתקרבים לעברך, את כבר רואה שהם לא בשבילך... משהו במראה, אולי בקוצים עם הג´ל או במחשוף, אומר לך שהם לא בדיוק תושבים חדשים ביישובך הדוסי. אבל מה, הבנאדם עבר נתיב בשבילך, הניע את הזרת שלו כדי לאותת שהוא עוצר, צריך לתת כבוד, ולפחות להגיד תודה. אלא מה, האנשים האלה תמיד –אבל תמיד- יעצרו איזה 20 מטר ממך, וכך תיאלצי להפגין לפני כל הטרמפיסטים האחרים את כישורייך בריצה-קצרה בשיעורי ספורט. יש לציין שהיית תלמידה נחשלת (ונכשלת) במקצוע זה, ושם זה עוד היה עם מכנסיים. את מגיעה קצרת נשימה אל הרכב, אומרת "תודה, לא, אין לי מה לחפש בבת-ים [הערת המתעדת: סטיגמות תופסות בענייני טרמפים. ועוד איך תופסות]", וחוזרת כלעומת שבאת, רק עם שיער פרוע יותר. הנשמות הטובות- השעה 2:00 בלילה, קור אימים, חושך מצרים, את עומדת לגמרי לבדך אי-שם במרחבי השטחים הכבושים כשרק אורו הירוק-זרחני של המסגד הקרוב שולח אלייך נצנוצים קלושים. את מתחילה להתייאש, וכבר סוקרת את המקום בעינייך כדי להחליט איפה הכי כדאי להתכרבל ולישון עד שיעלה עמוד השחר... לפתע, מגיח רכב מן האפילה. הוא עוצר לידך וגורם לחיוך ניצחון קטן לעלות על פנייך: "אמרתי לאבא ואמא שאנשים טובים עוצרים גם בעוקף-ג´לג´וליה-דרום באמצע הלילה!". דלת המכונית נפתחת וממנה יוצאת אישה, בד"כ בחלוק בית ובעיניים טרוטות: "תגידי לי, את נורמלית?! את יודעת מה זה לעמוד פה באמצע הלילה, השתגעת?! את רוצה למות?!?!".. בעודך מלמלמת משהו על כך שדווקא לא עברו בראשך מחשבות אובדניות לאחרונה, את מרימה את התיק, ולמרות הסומק המכסה את פנייך עקב הפאדיחה, את שמחה שסוף סוף תגיעי הביתה. אך לא. נשים בחלוקי בית ב-2:00 בלילה נוטות לאמץ שיטות פסיכולוגיות נודעות לשמצה - אם את רוצה לדפוק את עצמך, אז עד הסוף. וכך, חדורה תחושת שליחות חינוכית ממדרגה ראשונה, האישה ממשיכה בדרכה ומותירה אותך פעורת פה. אלה שאת מצטערת שעלית עליהם אחרי חצי דקה- הם תואמים בדיוק, אבל בדיוק, את התיאור של המדריכה ההיא בקורס להגנה עצמית. פנים שחומות, זיפים של שבוע, "אל ג´זירה" על המושב האחורי, כאפיה וחיוך מרושע. אבל מה, הם תמיד מגיעים בדיוק לאן שאת צריכה. הפיתוי גדול מידי, ואת עולה. משום מה, מעניין אותם מאוד לדעת על חייך האישיים, איפה את גרה, איפה נמצאת הנשקייה, באילו שעות הג´יפ של הסיור עושה רונדלים ביישוב... –מתעניינים, כן, למה לא. רק שאחרי כמה דקות וכמה חיוכים מרושעים נוספים, את מתחילה להרגיש שמשהו פה לא בסדר. התחושה העמומה רק מתחזקת כשהוא שואל אם אכפת לך שהוא יעצור פה בצד, ככה, יש איזה סידורים ועניינים והוא יקפיץ אותך לאן שאת צריכה, מותק. את מסרבת בנימוס, יורדת מהרכב בבהילות-משהו ונושמת לרווחה. לאמא תגידי שהגעת באוטובוס. אלה שעושים לך טובה- הם חולפים על פנייך, אבל משהו במצפון שלהם גורם להם לעצור בכל זאת ולחכות בחוסר סבלנות שתגיעי כבר. הם לא יפתחו חלון, והדלת כמובן נעולה. את תעמדי כמו מטומטמת, עד שהם ייזכרו להרים את הצ´ופצ´יק. כן, הם מגיעים לאיפה שאת צריכה, בעצם- זה ייאלץ אותם לסטות מהמסלול והם ייתעכבו במיוחד בשבילך לפגישת העבודה המאוד מאוד חשובה שלהם, אבל יאללה, תעלי כבר. המושב הקדמי בדרך כלל מאוייש ע"י תינוק מדושן (מה שמעורר ספיקות כלשהם לגבי פגישת העבודה האמורה), ואילו האחורי עמוס בקופסאות קרטון, תיקים, ערמות של ניירת וביסלי רקוב. הם לא יעלו בדעתם, כמובן, לפתוח לך את הבגאז´, וכך תידחקי לך ותשבי מכווצת, כשאת מנסה ללא הצלחה לגרום לתיק "בת עמי" הענק שלך לא להסתיר את החלון האחורי. דהוייה ועלובה את יורדת לך מהטרמפ, ובעודך מתבוננת ברכב המתרחק, את יודעת שהם ניצחו. הם הצליחו לגרום לך לחוש אסירת תודה. אלה שבאמת מתעניינים- בד"כ סבאים זקנים בגילאי הפנסיה המתקדמים, שעושים רושם שהעיסוק המרכזי שלהם, שבעזרתו הם מעבירים את ימיהם הגלמודים, הוא נסיעה בכל הארץ בכדי לאסוף טרמפיסטים –רצוי צעירים- שישוחחו איתם ויפיגו את שיעמומם. הם משגרים אלייך את החיוך החביב והמביך מעט שלהם, זה עם הַבְּלִי-שיניים, ובאמת רוצים שתספרי להם, מיידלע, על עצמך. את אוהבת לדוג? אוח, כמה שאני אהבתי לדוג כשהייתי בגילך, ככה הייתי עומד לי על הגשר בעיירה שלי, פרוסטיצטונובסקה שבפאתיי אוקראינה, והייתי דג דגים מהבוקר עד הערב... והו, כמה שהבחורות היו מעריצות אותי אז... יש לך חבר, מיידלע? כי יש לי נכד שמתאים לך בול... גם כן עם כיפה´לה כזאת... הם נראים כל כך מיוסרים כשהם נאלצים להוריד אותך במחוז חפצך, שאת לוקחת את הטלפון של הכיפה´לה. אלה שנוסעים מהררררררררר- אין מילים, אכלת אותה. אלה הכי גרועים. הדקי את החגורה, לפחות תהיה לך קפיצת הדרך. אלה שהאוטו הוא ביתם השני- את מתרווחת לך בין עציצי הקקטוסים והבובות-עם-הדבר-הדביקי-הזה-שנצמדות-לחלון במושב האחורי, ומתחילה להרגיש בבית. גם הנהג שלך. עושה רושם שהחיים שלו נמצאים באוטו הזה, ומידי פעם הוא גם קופץ למשרד והביתה, להגיד שלום. תוך כדי הנסיעה, חוץ מלנהוג, נהגך המושבע יספיק לאכול ארוחת בוקר, להתגלח (בבקשה, בבקשה, רק לא אפטרשייב... בנים, זה מחניק!), לתקתק כמה מסמכים חשובים בלפ-טופ תוך כדי הפקקים, ולנהל את כל העולם ואשתו בפלאפון. גם את נתקפת חדוות עשייה בחברת הברנש, ומנצלת את הנסיעה להתאפר, להסתרק, להכין שיעורים באנגלית, להתקשר לחברותייך, ואחרי זמן מה לגלות ששכחת בבית את החבילה החשובה שהיית אמורה להעביר, ורק בשבילה נסעת. לא נורא, כבר היה מי שאמר שלא המטרה חשובה, כי אם הדרך... המושלם- מכוניתו המבהיקה עוצרת לידך במין פירואט משובב. האוטו שלו ריק וחף מכל רבב, הרדיו שלו משמיע את התוכנית החביבה עלייך, הוא חתיך ויש לו חיוך חמוד, והוא מגיע ממש לאיפה שאת צריכה. במהלך הנסיעה הוא שותק, לא מפריע לך להקשיב לרדיו, ורק משגר אלייך מידי פעם חיוכים ממיסים דרך המראה. כשמתברר שמרוב שלווה נפשית שכחת לבקש ממנו לעצור, הוא מסתובב במיוחד בשבילך, וחוזר בחזרה. תוך כדי הוא גם מציע לך מסטיק מנטה. .... מה, מה? זהו, אין פה שום catch. כבר אמרתי שהוא מושלם..