"שלום
רבים מן הגולשים באתר הינם שומרי מצוות ואנו משתדלים ללכת על
הקו הדק שמאפשר לכולם להנות מהאתר.
יצירות שאינן מתאימות לרוח האתר לא מפורסמות
לכן יצירתך האחרונה לא פורסמה
כל טוב
מנחם
מערכת צורה"
ובמה חדשה מורחים אותי.
אז לא מפרסמים סיפור קצר שלי. זה לא נורא. אבל אני מכורה קצת לכתיבה, וכלכך כמהה לחשוף אותה כבר.
לא מתה על אתרים לקהילות יוצרים- או שהם לדוסים ויש גבולות, או שהם עמוסים, ושנים עד שמאשרים לך יצירה. וכל הקטע הזה של דירוג יצירות בבמה חדשה? מה לעזאזל חשבתם? אולי גם תצמידו מספר לכל יוצר, ותבקשו מהמגיבים לשלוח סמסים?
אני לא טובה. ואני לא טובה מספיק בשביל לכתוב בכתב עת. הכתיבה שלי "לא בשלה", ואופיינית למתבגרים.. בהחלט מעציב.
ילדים תמיד בטוחים שהם גדולים. לא חשוב באיזה גיל: שלוש, תשע, שלוש-עשרה. אך באיזשהו גיל, הילד הממוצע מתפכח, מתפקח ומבין שהוא באמת קטן, זה רגע מאד עצוב, בעיקר כי דחפו לך לראש מגיל אפס שאתה ילד גדול.
אדם שקורא לעצמו בינו לבינו "אמן", או "משורר", או משהו דומה, גם כשאיזה קול מצטרד מאחור אומר לו שהוא לא באמת כזה, כשמגיעה ההתפכחות שלו העצב מר לא פחות מאצל ילד קטן. פתאם האמן שרוצה לפרוץ ולצבור נסיון מסתכל על הגדולים, ומבין שיקח עשורים (אם בכלל) עד שיגיע לגדולה מהסוג הזה. לפתע כל התרבות הזו של "הכל אפשרי" שהחדירה לנו אר"הב בכלל, והוליווד בפרט, מתנפצת; הכל חוזר להיות כמו שהוא אמור להיות; האדם נשאר קטן, כמו שתמיד היה.
הלוואי והיה כתב עת ניטרלי, לא מוגדר, באמת לכולם. לא דוסי, לא לכתיבה פוליטית, לא ירושלמי, לא למתבגרים. מקום שבו אוכל לכתוב איך שארצה, ויקבלו אותי, עם הגיל, עם הכתיבה הכאילו פרובוקטיבית, ועם החצאית.
חשבתי להרחיק לכת: חשבתי לפתוח כתב עת משלי. אבל זה רק חלום, ועדיף שאפטר ממנו מהר ככל האפשר, כדי שלא אאחז באשליות של האלף השלישי.
תגובות