ישראל, זאת מדינה, שמאז הקמתה ב-48 מצליחה כל פעם מחדש, להמציא סיבות מסיבות שונות לפתיחה במלחמות חדשות. אך החידוש האחרון בתחום הזה, זה התירוץ שבשמו מתנהלת המלחמה הנוכחית בלבנון, שהוא: טענתה של ישראל, שהיא, על-ידי ניהול מלחמה נגד מדינה שכנה, תוך ניצול ציני של חטיפת שני חיילים בידי החיזבאללה - מנסה לכפות על ממשלת לבנון קיום החלטת האו"ם 1559, הקוראת לפרק את אירגון החיזבאללה מנשקו.

כדי להבין את כל האבסורדיות של הטענות הישראליות כלפי ממשלת לבנון, הבה נעשה סיור היסטורי קצר, אל תוך יחסה של ישראל עצמה להחלטות האו"ם ולאירגון האומות המאוחדות, בכלל.

ב-48, כאשר במהלך המלחמה בין ישראל למדינות ערב, ישראל כבשה כל מיני כפרים ערביים, האו"ם על נציגיו ומשלחותיו השונים, דרש מישראל לא לגרש את יושבי הכפרים הללו, אך ישראל ציפצפה על כך, והמשיכה במלאכת גירושים והשתלטויות על כפרים ועיירות של אוכלוסיה ערבית, על אפו וחמתו של העולם. אחת הדוגמאות הקלאסיות והידועות לכך, זאת דוגמת הכפר עירק אל-מנשיה, שהיה קיים עד 48 בחלק משטחה של קרית-גת של היום. כאשר כפר זה נכבש בידי כוחות ההגנה, ראשי המדינה התחייבו בפני האו"ם שתושביו יוכלו להישאר בבתיהם; חרף זאת, כמה ימים אחרי התחייבות זאת, נכנסו אל תוך הכפר חיילים ישראליים; פרצו לבתים; היכו לתושבים; הפחידו אותם בדרכי הפחדה שונות, ו...בניגוד להתחייבות שישראל התחייבה בפני האומות המאוחדות, גירשו את כל התושבים.

זאת דוגמה קלאסית, למידת מחוייבותה של ישראל להחלטות האירגון, שבשם החלטותיו, היא מנסה היום, לחרחר מלחמות.

עוד דוגמא. ב-1952, התקבלה החלטה הדורשת מישראל, להסכים להחזרת 100000 פליטים פלסטיניים מתקופת מלחמת 48. ישראל, עשתה הכל, כדי שלא רק לא לקיים החלטה זאת, אלא יותר מכך, היא המשיכה בגירוש תושבים ערביים, גירוש שנמשך פחות או יותר עד 56-57 (זאת אומרת, הרבה אחרי תום קרבות 48, כאשר ישראל יכלה עדיין, להערים על דעת הקהל העולמית, על ידי תירוץ ביטחוני).

עוד דוגמא. בעקבות מלחמת 67, האו"ם קיבל שתי החלטות 242 ו-338, הקוראות לישראל לפנות את השטחים שנכבשו ביוני 67. ישראל כרגיל, התנערה גם מהחלטות הללו, במקום זאת, היא התחילה בהקמה מאסיבית של התנחלויות, על אדמות שהוחרמו מתושבים פלסטיניים. ישראל, תוך התעלמות מוחלטת מאומות העולם, הקימה מאות התנחלויות, שגרמו ללא מעט התנגשויות בין ישראלים לפלסטינים; שהביאו לשתי אינתיפאדות עקובות מדם; שבעטיין הייתה מלחמת לבנון של 82, ושגם מלחמת לבנון הנוכחית, היא תוצאה ישירה של התעקשותינו שלא לסיים את הכיבוש, וזאת, גם על אפו וחמתו של האו"ם.

והנה, ראו זו צביעות! ישראל, שבעצמה משך כל שנות קיומה - מאז קבלתה להאו"ם בראשית 49, ציפצפה על האירגון הזה והחלטותיו; ישראל, שמשך עשרות שנים, הצביעה בעצרות-האו"ם יחד עם מעצמות אימפריאליסטיות נגד העמים שנלחמו על עצמאותם... אותה ישראל, מרשה לעצמה, ללא שום בושה וחרפה, לצאת למלחמה נגד לבנון, בטענה שלבנון אינה מקיימת החלטת הא"ם המחייבת פירוק החיזבאללה.

נשאלת שאלה, האם למדינתנו יש קורטוב מצפון? האם כליותיהם של המדינאים והגנרלים שהחליטו על הארפתקה הזאת אינן מתייסרות במוּסָרַן? איזו רוח סוררת וחצופה צריכה לאחוז בשליטינו, כדי שמבלי להתבייש, יחליטו לצאת למלחמה בשם החלטות אירגון, שהם בעצמם מעולם לא היו מוכנים להתחב בו ובהחלטותיו!

ישראל, משך עשרות שנים, ציפצפה על כל העולם, בהחשיבה את עצמה לאיזה מין כוח עליון, שמותר לו מה שאסור לזולת. אנחנו דורשים מלבנון לפרק את חיזבאללה מנשקו, אך אנו עצמנו, כל פעם מחדש, מוצאים תירוצים מתירוצים שונים, לא לקיים אף החלטה הנוגעת לנו.

מי הסמיך אותנו לכפות על לבנון החלטות האו"ם? מי ביקש מאיתנו שנפלוש לשם? מי בסופו של דבר נתן לנו זכות לטעון, שממשלת לבנון מעוניינת שנסלק את החיזבאללה משטחה? בהקשר הזה, אני יכול לומר, שלחיזבאללה, וזאת מבלי להיכנס לויכוח האם זה טוב או לא טוב - יש תמיכה רחבה ביותר בכל שדרות האוכלוסיה הלבנונית. ורוב הסיכויים, שאם היום היו נערכות שם בחירות דמוקרטיות באמת, ללא כל ספק החיזבאללה הייתה זוכה ברוב הקולות.

ישראל, השתמשה בתירוץ של החלטת 1559, כדי לפתוח במלחמה חדשה, שנועדה לגרור את אירן ואת סוריה לעימות עם ישראל, ובכך להכשיר קרקע נוחה, לתקיפה אמריקאית נגד מדינות אלו.

לסיכום, ברצוני לשוב ולהדגיש, כי ישראל על ידי התירוץ שתחת חיפויו היא פלשה ללבנון, הוכיחה פעם נוספת את צביעותה החסרת עכבות ואת התנשאותה מעל כל העולם, כאשר היא משתמשת בתדמיתה של קורבן השואה הנצחי, בכדי לצאת לעוד ועוד מלחמות, שאין להן כל הצדקה או חצי הצדקה.