(גילוי נאות: היצירה "רווק מבוקש" על כל חלקיה פורסמה כאן בעבר. אולם יד נעלמה העלימה אותה יחד עם מספר יצירות נוסף. הבעיה היותר רצינית היא שליצירה הזו היו תגובות שהיוו את הבסיס להמשך "רווק מבוקש חלק ג'". אז כרגע אין את התגובות האלה. לא נורא. נסו לדמיין:))

כפי שנהג לעשות בחודשים האחרונים, הוא החנה את רכבו ליד ביתו ולאחר מקלחת קצרה ירד לרחוב המטופח וסימן למונית לעצור.

הנסיעה הזאת, הקצרה ועם זאת כל כך ארוכה, הדהימה אותו כל פעם מחדש.

הנוף של בנייני היוקרה והגינות המטופחות התחלף בהדרגה למול עיניו ותוך דקות מספר נחשף לנוף שאך לאחרונה החל להכיר מקרוב: בניינים ישנים מקולפים מטיח ניצבו בצפיפות כשבחצרותיהם היו שברי רהיטים ושאריות של צמחיה. על חבלי כביסה מאולתרים ניתלו בגדים מרופטים וילדים יחפים שיחקו להם ברחובות.

הוא הרהר לעצמו נוגות בלי לשים לב שהגיע ליעד המתבקש. הנהג סימן לו בעדינות והוא הודה לו ויצא לאויר הקריר של הערב.

מכיסו הוציא כובע בייסבול וחבש אותו לראשו. מבט נוסף לצדדים והוא נבלע לתוך בית חד קומתי. "באר שובע" היה כתוב בשלט שמעל לדלת.

המולה קידמה את פניו. ארז חייך לאנשים המוכרים שנתקל בהם במבטו ופנה לחדרון צדדי.

"אהלן ארז!" קידמה את פניו.

"זה רק אני, או שעמוס פה היום יותר מתמיד?" שאל אגב קיפול שרוולי חולצתו.

"תמיד אתה שואל את זה ותמיד אני אומרת לך שכל הזמן עמוס כאן... ואני היום עייפה במיוחד. הבוס שלי היה זקוק להקלדת כמה פרוטוקולים בדחיפות. בקושי היה לי זמן להתארגן. מקווה שהמרק יצא נורמאלי..." היא החלה לסדר את מנות האוכל במגשיות והוסיפה בחיוך שובבי "נו, טוב... הנמרצות הזאת לא תזיק לדיאטה. את ה-17 קילו האלה אני אוריד ויהי מה!"

"נילי, תפסיקי עם זה, מה שיש לך בפנים זה לב אחד ענקי! אסור לך להוריד מזה!" הוא סייע לה לשים מגשיות על העגלה ופנה יחד איתה לצאת את המטבחון...

"כן-כן. נאום החתיך הקשקשן" ענתה במהירות "בא נתפשר על לב שומני, או קיי? וזה בטח לא הכי בריא. יאללה, קדימה, החבר'ה רעבים" חייכה.

עבודת חלוקת מנות המזון הייתה החלק המהיר, יחסית. רב האנשים היו קבועים כאשר עם הזמן הצטרפו מוכי גורל אחרים.

כמו תמיד, מיד לאחר שסיים לחלק את המגשית האחרונה היה מתבונן בה. בנילי. מנסה ללמוד ממנה איך לגשת... לגעת...

הוא כמעט לא זכר איך היא נראית כשהיא לא מחייכת. פנים עגלגלות, מאירות, ואנרגיה ששמורה רק לג'ינג'יות, כנראה.

ניסה לחקות אותה- אך נואש.

הוא הסיח בפניה את תסכוליו בעניין באחת משיחות הלילה שלהם.

"אין סיכוי... זה משהו מולד. גנטי. אני בחיים לא אוכל להתחבר ככה אליהם"

"קשקשן. במה אתה שונה מהם? הם בני אדם, כמוך וכמוני. הנה, אתה יכול לדבר עם ויקטור על כדורסל או עם מרציאנו שכל הזמן צמוד למוסף "הון" ומדמיין איך יתעשר..." חייכה.

"זה משהו שאני לא מסוגל להבין. מה לו ולממון?"

"ומה לך ולממון? חוץ מזה... מותר לאנשים לחלום, לא? לפעמים נדמה לי שהם ברי מזל יותר מאיתנו. הם לא פוחדים לחלום. אבל אם כבר אתה שואל אותי..." הוסיפה בשובבות "תמיד יש איזו דוגמנית חדשה לדבר עליה, לא?"----

בחצות ורבע נטש אחרון החוסים את המקום. בסיוע המתנדבים האחרים הם ניקו את הפסולת וסירי המטבח ושטפו את האולם האוכל הקטן.

בימיו הראשונים שם היה יוצא את המקום יחד עם שאר המתנדבים. מהר מאוד הבין שנילי נשארת שם לבד ("אירגונים אחרונים למחר... זה בסדר, קישטא, לכו לישון") והחליט להשאר איתה, גם אחרי שכולם הלכו. לא אחת שאל את עצמו אם הוא עושה את זה בשבילה או בשבילו.

עם הזמן הכיר כל פרט בנילי ישראלי. היא דיברה בהתלהבות מדבקת על כל דבר והוא מצא עצמו מחייך באידיוטיות כל פעם ששחזר את השיחות איתה.

היא הגיעה לשם לפני אחת עשרה שנה, כך ספרה לו, כך ידעו כולם, במסגרת פרוייקט התנדבות בבית הספר. בניגוד לשאר בני הנוער - היא המשיכה להתנדב ב"באר שובע" גם לאחר שהמחוייבות לפרוייקט הסתיימה. האישה שניהלה את המקום הייתה לה כאם ובמהרה הפכה נילי לאחת מעמודי התווך של ה"בית", כפי שהיא כינתה את המקום.

בימים עבדה כמזכירה באחד ממשרדי עורכי הדין ובערבים הייתה מגיעה לשם, "וזה החלק היותר כיפי של היום" הייתה מוסיפה בהדגשה.

הקשת אצבעות מול פניו העירה אותו ממחשבותיו.

"הללללו?! יש מישהו בבית? מה קורה, הכל בסדר איתך, איש?" תלתה בו עיניים שואלות.

"לא... לא... סתם, מהרהר לי"

"מה קרה? הילדודעס עושים צרות? המנהל לא מפרגן? עומס בעבודה?... אתה שקט מידי היום"

"הכל בסדר גמור" חייך.

"אז זזנו?"

"זזנו".

רוח מלטפת קידמה את פניהם. נילי שילבה את ידיה, מצטנפת, והירהרה בקול על ערימת הכביסה שמחכה לה וכמה שהיא שונאת כל מלאכה שקשורה בבגדים - כיבוסם גיהוצם וקיפולם.

"אני לא מאמין!" אמר ארז בקול "יש משהו שאת שונאת וגורם לך להתעצבן! הללויה- את בת אנוש!"

"מצחיק מ א ו ד, קשקשן אחד. האמת היא שבזמן האחרון הלחץ ממש לא נורא. התרומות ל"בית" גדלו בצורה משמעותית וזורמות בצורה סדירה כך שהמרדפים אחרי אגף הרווחה נחסכו לי. כמעט משעמם לי..."

"ומה את עושה כשמשעמם לך?"

"לא יודעת. קוראת, מטיילת, כל מיני..." ענתה במבוכה.

הוא נעצר.

"יש דברים שאת עושה ולא קשורים ל"בית"?"

היא הביטה בכל דבר- חוץ מעיניו המתריסות.

"בטח שיש. אל תגזים. זה לא שאין לי חיים"

"ומה את עושה בהם?"

"חיה אותם" ענתה קצרות והמשיכה ללכת.

הוא נשך את שפתיו, מתאפק שלא לאחוז בפרק ידה ולנער אותה. להגיד לה שאין רק את "כולם" בעולם. יש גם "אותה".

מי יכול להאמין, חשב אחר כך לעצמו, שיש אנשים שצריך לעודד לאגואיזם?

"הגעעעענו" הכריזה בחדווה כשהגיעו לפתח בניין המגורים שלה.

"נילי... את זוכרת מה שאמרת לי לעניין החלומות?"

"אה-הא" הנהנה בתשובה.

"מה החלומות שלך?"

"ולמה שאגלה לך?" ענתה כשדלגה במעלה המדרגות "אתה לא יודע שאם מגלים חלומות- אז הם לא מתגשמים?!" הסתובבה אליו.

הוא צחק ונופף לה בידו.

"תדליקי את האור בחלון שאדע שהגעת בשלום!" קרא.

"אני אהיה בסדר. ואתה- טוס הבייתה. זה עשר דקות הליכה מפה, לא? אז תזדרז- עוד מעט שתיים לפנות בוקר, החבר'ה יטפסו עליך מחר אם ירגישו שאתה עייף..." אמרה ונעלמה בתוך חדר המדרגות.

לאחר שראה אור דולק בחלון דירתה בקומה השלישית, הכניס ידיו לכיסיו ופנה ללכת במעלה הרחוב. כאשר עבר את העיקול והיה בטוח שאף אחד לא מסתכל נופף למונית בודדה שחיכתה לו בצד הדרך, וקפץ פנימה.

הוא הניח ראשו לאחור על מסעד הכסא ועצם את עיניו.

"עייף?" שאל הנהג.

"אני? כן... קצת" ענה וכמעט כעס על עצמו.

'יש אנשים שיודעים עייפות אמיתית מהי, קשקשן' חשב.

--------

המשך יבוא =)