הוא לקח את הספר מידה וסגר אותו בטריקה רועשת. "אני לא מאמין שאת עושה את זה שוב!" "מה?" שאלה בתמהון מעושה "את יודעת בדיוק על מה אני מדבר! אוף איתך..." היא הסתכלה במהירות לצדדים וחזרה להביט בו במבט מהסה. "ששש, טיפשון. אנחנו בסיפריה, לא במשחק של 'מכבי'. אל תצרח". "את כל הזמן קוראת את הסוף של הספר לפני שאת מחליטה אם לקרוא אותו..." הוא החזיק את הספר סגור בחזקה, קרוב ללבו ונשא אליה עיניים כועסות. 'איך הוא דומה לאמא שלו עם המבט הזה' הרהרה. "אבל אורי... חמודון, איך אני אדע אם יש לזה סוף טוב?" "אבל עפרה! זה דופק לך את כל הסיפור! בחיי... תמיד הרסת לנו את הסיפורים כשהיינו קטנים. שנאתי כשאת היית מקריאה. אם הדב הרע היה נכנס לסיפור והיינו פוחדים לכמה רגעים את ישר אמרת "אל תדאגוווו, לא יקרה כלום..." והרסת את כל המתח". היא צחקה בקול. "יודע מה, ילדוניש? בא נסגור על זה שאני לא מקריאה לכם שום סיפור כשאני אגיע לבייבי סיטר ואתה מצדך תחזיר לי את הספר..." במבט מכווץ גבות הגיש לה את הספר ופנה לדלפק הספרנית כשהוא מפטיר, בקול כעוס עדיין, משהו על זה שהוא בכלל לא צריך שיקריאו לו. הוא קורא יפה מאוד לבד ושהיא לעומת זאת סתם מוציאה את כל הכיף מהסיפור. היא החניקה צחוק וצעדה אחריו לכיוון הספרנית באגף המבוגרים, או כפי שאורי כינה אותו "הזקנים". בדרך חזרה לבית אחותה, היא אמו, עוד הספיקה לקנטר אותו ("מה לקחת? 'השביעיה הסודית לוחמת' נדמה לי שזה זה שגנבו להם את הסוס והם מצאו שהדוור הוא הגנב...") רק בשביל לראות את המבט הכעוס לכאורה שלו, עם עיניו רושפות האש והפה הקפוץ. במהרה הגיעו לביתו. "שאאאאאלום!" צעק אל תוך הבית. אחותה יצאה במרוצה. "שששש.. תעיר את הקטנים. איך היה בספריה?" "כיף! לקחתי שלושה ספרים" אמר ואץ לחדרו. שתיהן הביטו בו וחייכו אחת לשניה. "מאיפה יצא לך כזה תולעת ספרים, תגידי לי, שולי..." התיישבה ליד שולחן המטבח ונגסה בתפוח שהוציאה מסלסלת הפירות שנצבה עליו. "באמת מעניין..." ענתה בהרמת גבה "איך היה היום בעבודה?" "בסדר. הודעתי לקטנים על הטיול לירושלים וזה עשה להם את היום... והכנתי איתם איגרות ברכה לשנה החדשה". "אח... אני מתגעגעת לגן הילדים ולך יש אותו כל יום, הא?" אמרה שולי בליאות והחלה להכין את ארוחת הערב. עפרה קמה להוציא מהמקרר ירקות. "רון יגיע לארוחת הערב?" "לא. יש לו עוד כמה עניינים לסדר בעיר והוא יגיע מאוחר. מה שמזכיר לי..." "מזכיר לך מה?" ענתה עפרה כששטפה את הירקות בכיור. "הוא רוצה להציע לך מישהו" "רון? הגענו לימים טובים" צחקה בקול. "חכי, זה לא הסוף... הוא רוצה להכיר לך את המורה החדש של אורי בבית הספר. לפני שבועיים היה איזשהו ערב אבות ובנים לתחילת השנה ורון ממש התרשם ממנו לטובה". "ואורי יודע על התכניות של אבא שלו?" "נראה לך? מה לו ולזה?" "אל תזלזלי באינטואיציות של ילדים..." אמרה בשקט והחלה לקצוץ את הירקות לסלט. שבוע לאחר מכן מצאה את עצמה מסבה לאיזה שולחן בבית קפה קטן בעיר עם אבי, בחור נחמד ונעים הליכות. מתאים לו להיות מורה לילדים קטנים, חשבה. הוא עדין מספיק ומצד שני לא נותן שיטפסו עליו... "---אבל לא נראה לי שהוא בשבילי" פסקה מיד לאחר הפגישה, כשהגיעה לבית אחותה. "למה?! אני לא מבין. את בעצמך אומרת שהוא היה נחמד ונעים בסך הכל... אז למה לא?" היקשה רון. "לא יודעת. צריכה אנשים עם אימפולסיביות של ילדים. הוא רגוע מידי..." "אני חושב שעצם העובדה שהוא מורה נערץ אפילו על הקרימינלים שיש בכיתה של אורי מעידה על זה שיש בו מה שצריך מהבחינה של 'ילדיות'. את צריכה להמשיך לתת לזה צ'אנס" כשחזרה לביתה מאוחר יותר, התיישבה על מיטתה והחלה להתארגן לשינה. רגע לפני שעצמה את עיניה החליטה שרון צודק ויש מקום להמשיך ולבדוק. חוץ מזה שנמאס לה לישון באלכסון. הם המשיכו להפגש מספר שבועות כשהיא אכן רואה אצלו את אותו פרץ שובבות ילדי מידי פעם, שהכניס חיוך לקשר בינהם. "--- אבל אני לא יודעת..." סחה לשולי בטלפון. "מה חסר? נשמע שהכל טוב". "אני לא יודעת מה, אבל חסר..." ענתה באנחה. "ושלא תביני לא נכון, שולי, אני עצמי מנסה להגדיר מה בדיוק אני עוד רוצה אבל... אוווף". "טוב, כדאי שאני אתערב... אני רוצה לראות במה מדובר. אולי תגיעו אלינו לארוחת ערב השבוע?" בערבו של יום רביעי הגיעו אבי ועפרה לארוחה בבית אחותה. מבטו של אורי, שהיה נבוך בתחילה, לעבר המורה שלו לא הותיר ספק בלבה בנוגע ליחסו אליו. "הוא ממש אוהב אותו" אמרה לה פעם שולי. לאחר הארוחה התיישבו כולם בסלון הבית לשיחה נעימה. "אורי" שאל רון "יצא לך לראות את הסרט ההוא של דיסני, ששאלנו מספריית הוידאו? מחר אני כבר צריך להחזיר אותו" "אבל אבא! לא הספקתי... אולי נראה אותו עכשיו?" "דיסני! ראיתי הכל אבל זה תמיד רעיון מוצלח" אמר אבי ואורי ניגש בחדווה למכשיר הוידאו והתקין את הקלטת בתוכו. "'מלך האריות'" קראה עפרה בקול את שם הסרט "לא ממש יצא לי לראות את הסרט הזה". הצפיה בסרט עזרה לה להתבונן בו יותר. להיות ערה לתגובות, לדיבורים, להבעות הפנים (גם אלה של אחותה שרמזה לה שהיא אידיוטית מושלמת אם היא מוותרת עליו...) ובמקביל היא צפתה בסרט בעניין. "אוי לא!" קראה כשאביו של סימבה נהרג כתוצאה ממזימת הדוד הרשע. "אל תדאגי, סימבה יחזור וינצח את סקאר והכל יבוא על מקומו בשלום" אמר אבי בחיוך מרגיע. היא לא הייתה צריכה יותר ממבט מכווץ גבות ושילוב ידיים כועס של אורי בשביל לצחוק צחוק משחרר ולדעת שמצאה את אשר תרה אחריו.