ואולי -

אולי אנחנו טועים כשאנחנו קוראים להוצאת פנימיותינו "יצירה"? שמא יצירה אמיתית היא רק פיתוח החיים ושכלולם, יצירת חיים, ואילו "יצירה" הוא התעסקות טפלה בדמיונות, התבוססות בתוך עצמנו שלא יוצרת שום דבר אלא רק מקיאה חומרים קיימים שעוצבו לצורה חדשה?

אולי היצירה עצמה איננה אלא דמיון - עיוות מציאות שיעמוד תמיד בינך לבין איך שהדברים נראים באמת ולא יתן לך להגיע אל מעבר לחושים? הרי דמיון יכול לתפוס פרטים, חוויות חושית ואפילו רגשות אבל לעולם לא חוקים, הגיון או מבנה. הדמיון לא "משוחרר מהחוקים של הטבע והחיים" הוא לא מסוגל לתפוש אותם. אולי ההתעסקות הזו בפרטי המציאות החומריים, התעסקות שלא יכולה להגיע מעבר לחומר - משוכלל ומפותח אמנם, אבל חומר - מטמאת אותנו ויוצרת מחסום בלתי עביר בפני העולם שמעבר לחושים, עולם הרוח?

אולי הכתיבה, המוזיקה, ה"יצירה אינה אלא אוננות - השחתה לריק של זמננו ושל כוחות החיים שלנו? הלא בזמן שהשקעתי בקטע הזה הייתי יכול להספיק עוד תפילה, שיעור, מעשה טוב או קצת ספורט? הייתי יכול להשתמש במרץ ובמחשבה שהשקעתי בו כדי לקדם את עצמי ולהיות בן אדם קצת יותר טוב? במקום זה אני מכשיל קורא בגזל המעסיק שלו, מבטל את זמנו של קורא אחר ומשקיע אנרגיה לריק. האין זו אוננות מהסוג הגרוע ביותר - אוננות "רוחנית" אינטלקטואלית?

הייתכן שזה מה שזה? שאין פה שום דבר מעבר?

_______________________________________

את זה כתבתי לפני חצי שנה. בנוסף, החלטתי שיותר אני לא אכתוב – בינתיים, לפחות, עד שיתבהרו הדברים יותר. עברה עלי תקופה קשה וארוכה של מאבקים בעצמי, כשגיליתי עד כמה חייתי בצורה שגויה עד עכשיו, כמה הרבה יש לי לתקן ובעיקר עד כמה אני רחוק מהמטרה.

(מה קרה לפני חצי שנה אתם שואלים? התחלתי ללמוד בישיבה גבוהה).  בעקבות בדיקה עצמית שערכתי במהלך אלול נחרדתי לגלות שלא רק שאני לא יודע – דבר נסלח לתחילת שיעור א´ – אני גם לא רוצה מספיק. אני לא מסוגל לדמיין את חיי כהתבטאות של רצון ה´ בעולם, כשאיפה מוחלטת להשתעבד אליו.

ידעתי מה אני אמור לעשות. אני לא יכול ללכת באמצע, לאט לאט. אני לא אגיע לשום מקום. עכשיו הזמן להשתקע בלימוד. כמו שחבר ותיק אמר לי: "זה כמו מקווה. לא צריך הרבה. מספיק רגע אחד – כמה ימים שבהם אתה לגמרי בפנים, לומד כל שנייה, לא מפסיק לחשוב על זה ואפילו חולם על הגמרא. בסופו של דבר זה קורה, ואז אתה נולד מחדש, אתה מישהו אחר." אני צריך למחוק את עצמי, להתנתק מכל מה שידעתי ולבטל את עצמי בפני הרבנים. בלי חברים, בלי כתיבה, בלי ידע קודם, בלי טיולים. בלי אני.(קצת מוזיקה, אבל בלי לאפשר לה לחרוג מהפינה שלה). ידעתי שזו לא הדרישה של החברה, אבל הפרמטר הוא לא הם. אז התחלתי להלחם בעצמי. מלחמה ארוכה, מתמשכת. אולי אני אכתוב עליה פעם, אם יהיו לי סיבה וכוח.

בספר "האלכימאי" מופיע קטע שבו נאמר לנער שאם הוא יתעלם מהסימנים שהעולם שולח לו, לאט לאט הם ייעלמו, והוא יתרגל. התרחש משהו דומה. בסופו של דבר התחלתי לשבור את הרצון שלי. גיליתי שהחסרים ההם, שם בלב, פחות מציקים לי עכשיו. אולי פחות מעניינים אותי, למרות שלא התחדש בהם דבר. היו מאורעות שקרו לי שגרמו לי "פעם הייתי כותב על זה משהו". כמו הפעם ההיא שטרמפ לא מדויק הכריח אותנו לקצר דרך השדות ומצאנו גופה שרופה, ישר אחרי שכמעט דרסה אותנו רכבת. לפי המשטרה, דובר בהתאבדות.  או כשגיליתי מה התחושה כשאחרי שעה לימוד אני לא נהנה, אלא להפך – שנאתי ללימוד רק מתעצמת משניה לשניה. ישר אחר כך הלכתי לשון – החברותא שלי אפילו לא הבחין במשהו משונה.

מאוחר יותר המחשבה היתה "פעם הייתי רוצה לכתוב על זה." למשל, כשהצלחתי לשכנע את עצמי לחלוטין שבכל מקרה זו לא היתה אהבה אמיתית, רק מעין חיסון. גיליתי שזה כבר לא ממש אכפת לי, ושאני מסוגל לשלוט ברגש יוצא הדופן הזה כמו שלמדתי לשלוט בכל הרגשות האחרים. אלא שעכשיו השתמשתי בהם פחות ופחות. (כמה כל זה עזר ללימוד שלי? בקטע על המלחמה, אם הוא ייכתב אי פעם)

כל מה שכתבתי בחצי שנה האחרונה היה סיכומי שיעורים. הקטע הזה נכתב בלי מטרה ברורה, בלי שמץ של עריכה ובלי מסקנה. אולי הוא האחרון שאני אכתוב בהרבה זמן, ואולי הראשון. אני לא מוצא כח להתיישב מול המקלדת או הדף. השלילה הנחושה הפכה לאדישות (ואף על פי כן, אני חושב שהטענות מתחילת העמות ראויות להתייחסות). אבל מי יודע?

אולי -