כל כך קל לבנות חיים על נייר.

ליצור אמיתות בעטים,

לצייר ולראות רק מה שטוב.

למחוק, לתקן בתנועת יד אחת-

לגרום לו, לשדל- לאהוב.

כל כך קל לחלום,

להפליג (לתהום)

לרחף על כנפי התשוקה הסוערת,

ואז-

להתעורר, ולפעות, ולדמוע,

כי לא נותרה לי מזכרת.

לא הייתה זו כי אם הזיה,

איור, פרי מוחי... אשליה.

היכן אתם, מלאכיי, אלוהי,

אשר הבטחתכם להגן על שנתי?

כשהיקיצה תקפה את עיני

נותרתי לבד במיטתי.

ורק הקירות לוחשים לראשי

כי צריך הוא לשוב לביתו,

אך ליבי הלך לקנוסה,

הן עודני אוהבת אותו.