מי תהום צלולים
קפצו בשאגה ממרבצם
וגילו לפניי
נביעת התחדשות.
והאש שבתוך הברד
להט הגחלים הלוחשות
אליי
לשוב ממרבצי,
מדרכי הרעה.
צמחי מרפא שלווים
אוספים את עוצמת לבלוב האביב
ואת עשן הקטורת
המגרה את עפעפיי
בחמימות כבדה משאת
למחשבה רדודה,
רקומה.
וטשטוש ראייתי
מקרב את לשוני
אל האדמה הרותחת, הנוזלית.
בשר ורוח
במרחק
חוט השערה.
הסערה,
חורכת את שערי ליבי,
שוטפת כליות.
והרהור תשובה יחידי
משתחרר אל ראשי,
מנתר בנחישות מהזרם השוצף,
מבִּרכּת הנשמה.
ולפתע מתאדה הנוזל הלוהט
וממיס את גופי,
משיל קליפות.
קפלי גלימה ישנה
נשרפים
ומותירים נשמתי עירומה
ובודדה.
כי לא באש ולא במים,
לא ברוח ולא ברעש,
כי אם בשקט הנצחי.
ואור גדול
מציף את דממת העולמים
ושוברהּ כתבן,
מכסהּ בתחושת מלאות,
מחזיר צלם אלוקים
לחושיו.
נפש תמימה
ניטלה מן הרִיק והאור
ושבה אל העור,
אל אותו מעיין התחדשות,
אל אותו
מאגר מקדש.
ובא השמש,
וטהר.
תגובות