"תשמע גיא, מאוד התרשמנו מכישוריך", אמר המנכ"ל, הידק את עניבתו המקושקשת, ונשען על כורסת העור, "אתה אמנם בחור מוכשר, עם הישגים אקדמאיים מוכחים, אבל אנחנו זקוקים לכוח אדם מיידי וזמין. היום, ולא עוד חודש. ובכלל, מי יודע מה יהיה אתך עוד חודש". גיא לא ממש נפל מהכסא, הלא כורסתי והלא מעור. הוא כבר מזמן הבין שלארונות ואלונקות על הכתף, אין ערך כלכלי בעידן הצריכה. מזמן הבין, אבל בכל זאת מאוחר מאוד. וכידוע, לא תמיד מוטב המאוחר, מהלעולם לא. מחרתיים הוא ירד בראש חייליו בפלוגה לאבטח את גוש קטיף. גוש, שמשול לרסיס פגז שחודר לגוף. מצד אחד, הוא מאוד מכאיב ומיותר ועלול לגרום נזק, מצד שני, אם נוציא אותו, הוא יגרום לנזק יותר גדול. אז פשוט משאירים אותו בגוף ומחכים לראות מה יתפתח. נוח לו שלא נברא משנברא, ועכשיו משנברא, נאכל אנו את מה שבדרך-כלל אנחנו מוציאים. המחיר: 100 גברים בגילאי 22 – 38, נאנסים להפסיק את חייהם לחודש ימים (בשאיפה) ולאייש עמדות שמירה, מארבים ליליים, סיורים, מחסומים, יריות, פיצוצים, ובסך הכל רוצים לחזור הביתה בשלום. במקום לחיות כאחד האדם, אנחנו אוכלים אוכל לא טעים בכלים לא נקיים, ישנים במיטת (?) קומות, 12 גברים ריחניים בחדר, קופאים מקור, רצים, מקטרים, מקללים, ולעיתים, כשאף אחד לא רואה, בוכים. ומספרים שוב ושוב אחד לשני איזה קטעים היו במסע כומתה בסוף הטירונות. פצצות לגבות. בין מאת הפראיירים, עם ישראל לגווניו: מזרחיים ואשכנזים, עורכי-דין ונהגי משאיות, אוהדי הפועל ובית"ר, דוקטורנט בכימיה אורגאנית ותלמיד בכולל דיינות, שיניקנאי פרוע שיער על חומר טוב, קיבוצניקים, מובטלים, מתנחלים, עולה מרוסיה-לא יהודי מוצהר, שני חוזרים בתשובה (ת' דגושה בשווא-נע), דרוזי, הרבה שמנים, אחד רזה ואפילו שני שמאלנים שעדיין מחוץ לארון. אין ביניהם, ולעולם לא יהיו:…בני החברה הפטורה. זה אמנם לא יפריע לחלק מהם להמית עצמם באוהלי אינטרנט, או לעשות כסף שחור בעסקים, ולהחליט אם להוציא אותנו למבצע חדש או שמא לסגת, בתואנה שגם בן דודתו של ח"כ גאגולה שרת בצה"ל במסגרת שלב ב', אז למה אומרים שאנחנו לא? ובכלל, דף יומי של בחור ישיבה בכולל ערב לבעלי בתים עמלים, הרבה יותר מועיל מאיזה אבא לשני ילדים קטנים שאולי לא ישוב אליהם. בשביל זה יש להם אמא. ובל נשכח, שזה הרי מה שמחזיק אותנו אלפי שנים, ואם רק היה לכם מושג כמה זה קשה לשבת באוהלה של תורה כל היום. בניגוד לשנים שעברו, אין ביניהם ולו אחד שמגיע עם חיוך שיש משהו מאחוריו, עם איזו גאוות יחידה או רצון לשרת את העם והמולדת. גם אם באמצע פתיחת ציר עולה איזו מחשבת פיגול של גאווה ותחושת "אני כלי עולם", היא גוועת תוך שבריר שניה, כשאתה נזכר בבית קפה עמוס בתל-אביב, חמים, מלא חתיכות מחוייטות למשעי. ואתה, צריך לחטט באוטו של פאטמה ולחפש חגורת נפץ. כולם יודעים לתכנן איך מייד כשהסיוט נגמר, אני הולך להוריד פרופיל ו"הם" יכולים לחפש אותי. כולם יודעים שהם גם יחזרו בפעם הבאה. וגם בזו שאחריה. שהרי, אחרי השווארמה בלאפה הראשונה בצומת מסמיה, נשכח את הכל ונישאר עם החוויות. עד העונג הבא. כמובן שבתוך תוכנו כולנו יודעים שאנחנו בעצם עושים מלאכת קודש, שכולם מאחורינו תומכים ומעודדים, שאנחנו נלחמים מלחמת המעטים מול רבים. רבים, שלא עושים מילואים, יושבים מול הטלוויזיה, מזפזפים, מפהקים ומאוד מאוד מעריכים אותנו. ובל נשכח את אותן המורעלות חדורות האמונה. אלו שהשאלה הראשונה שהן שואלות אותך היא:"מה עשית בצבא?", ומעבירות אותך בציון גבוה. אלו, שמטיפות לך מוסר על כל איזה הרהור כפירה ספק ספיקאי. אלו שאין להן בכלל שמץ של מושג אמיתי על מה שאתה מדבר, ובסה"כ מחפשות איזה אקי אבני מתלהב והירואי להעביר איתו את החיים, ולהסתובב בבית עם הסווצ'ר שלו מה"סוף מסלול". עד החתונה, זה יעבור. עוד תראי. שוב ושוב השעות הארוכות הללו בעמדה או סיור או מארב, בגשם או רק בטל, הפחד, התסכול, הגעגוע לאיזו חוויה אנושית גואלת, מחזירות אותך למציאות. הידיעה שעוד דקה יכול לצוץ איזה מניאק ולרסס לכל הכיוונים וחסר לך שלא תהיה מוכן. הניקורים, מאיר אריאל ששואל אותך שוב ושוב באוזניה "מה עושה נער עברי הרחק מהמולדת?" רק שאתה כבר לא נער, לא בסואץ ולא בצידון. אבל עדיין באותו מקום. אוי, מי חלם אז בכיתה, כשלמדנו לדקלם על חומותיך, נצרים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם.