בס"ד, יום שני בערב, אור לט´ אלול תשס"ה                 

שעה בה נשרפים בתי הכנסת בגוש קטיף

אלול,

המלך בשדה,

המלך מחכה לבניו היקרים, אך הם אינם.

הוא מתבונן שוב בשדה, אך אבוי, השדה חרבה, הרוסה עד היסוד, "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ".

הוא קורא לבניו לשוב אליו, "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם", אך לבנים קשה היא השיבה,

לבנים ישנן שאלות קשות שאינן מרפות: "לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח יֶעְשַּׁן אַפְּךָ בְּצאן מַרְעִיתֶךָ?".

הרגשת בלבול, הרגשת מחנק, מחשבות קשות,

אילו היה יורד המלך לשדה, לשדהו שלו, כמה דקות מוקדם יותר, אולי ניתן היה להציל את השדה!

והמלך קורא לבנים מתוך ההפיכה, מתוך עשן בתי הכנסת שעוד מיתמר, "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם",

אך המציאות לא מאפשרת, "שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ, לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ",

וקריאתו לא נשמעת מפני קול שמחתם הנורא של הצוררים, "שָׁאֲגוּ צרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ ...".

וקשה היא השיבה אל המלך, ותחושת הנטישה שוב לא מרפה, "וַתּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה´ וַאדנָי שְׁכֵחָנִי"!

ושוב עולות השאלות: "עַד-מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֵף צָר יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח? לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ וִימִינֶךָ, מִקֶּרֶב חֵיקְךָ כַלֵּה!".

עוד זוכרים הבנים את היד החזקה והזרוע הנטויה של המלך אשר הגנה עליהם,

"אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל-הַמָּיִם,

אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעַם לְצִיִּים,

אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן",

וכעת אותה יד נשארה קפוצה!

והמלך בוכה בתוך חדריו הפנימיים על גאוותן של ישראל שנרמסה,

 וקורא אל בניו שוב ושוב - "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם"!

ושבים הבנים ובוכים אל אביהם, וזועקים זעקה גדולה ומרה,

"רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים", "הֲשִׁיבֵנוּ ה´ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה",

והמלך מבטיח לבניו האהובים, הכאובים, שאותה האש ששרפה והרסה – היא גם תקים ותבנה את החורבות,

"וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה´ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב, וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ"

*ע"פ תהילים ע"ד.