בס"ד

               תהפוכות הנפש

כמה הומה היא הנפש רגל מִשבריה,

לילות רבים היא עוברת ואיננה מוצאת מנוח,

הולכת היא כתועה בדרך, מבקשת לאבד עצמה,

נופלת היא לתוך אש יוקדת, מוכנה היא למסור את עצמה.

ימי הנעורים קשים הם מכדי לתאר.

תהפוכותיה ובלבוליה קשים הם מכדי שתִשָׂאֵם.

מרגישה היא פזורה על פני כל העולם,

מתמסמסת היא אל מול פני הרוע והשכול.

אין בה עוד כוח נוכח נפילותיה שלה, עצמה,

מתנכרת היא לכל טוב, רצונה הוא לאיבודה העצמי...

אך מה נאוו על ההרים רגלי המבשר,

יום הגיעה אל מנוחתה ושלוותה,

עת צועדת היא אל ביטחונה ופיקדונה.

מה נפלא הוא הנוף הפרוש לנגדה,

עת טיפסה היא על הר נבו וכעת עודנה שמה.

איננה שוכחת היא את נפילותיה,

זוכרת היא את מכאוביה,

אך מציאותה העצמית, האמיתית המתגלה לה –

מגמדת היא את כל דכדוכיה והחמצותיה,

דוחה היא מעליה כל זיכרון רחוק, עמום,

ותוהה היא על עוצמותיה אשר לא ידעה כי נחבאים הם בתוכה.