בן-אלמוות הארור

     כבר במאה השבע עשרה הוא הבין את מה שאף אחד עד היום עוד לא גילה. זה קרה במהלך האזנה לקונצ'רטו לפיקולו של ויולדי, הוא הרגיש כיצד ההתענגות על הצלילים מוצצת ממנו לאט לאט את לשד החיים ואיך האקסטאזות ההולכות ונשנות בתכיפות מאיצות את פעימות ליבו שלמרבה הצער קצובות מראש. הוא הבין שהמוסיקה היא שמכלה את נפש האדם, והאנושות מצידה מכורה לה וממילא מכורה גם למוות. המוסיקה, לפי דבריו, גורמת לאדם למצות עשרות אם לא מאות שנים של חיים ברגעים ספורים ובכך לקרבם אל קיצם ולהביאם אל סיומם בטרם עת. מאותו רגע ואילך הוא החליט לשים לזה קץ, הוא הפסיק להאזין למוסיקה, אבל לא סתם הפסיק אלא התנזר משמיעתה לחלוטין. הוא היה נמלט מצלילים ולו המזויפים והדיסהארמוניים ביותר כשם שחיה נמלטת מאש. הוא רכש לו אינסטינקט חדש או שמא נאמר חרדה שלא היתה ולא נמצאה בשום צורת חיים קודמת.  

     ואכן התברר שהוא צדק. בעוד חבריו בפרט ובני האדם בכלל הלכו וגוועו, הוא נשאר עומד על שתיים כבן עשרים (הגיל בו שם קץ לשמיעת מוסיקה). עורו לא התקמט, בריאותו לא התדרדרה ונעוריו נותרו באיבם. האינסטינקט החדש שימר את חייו והרחיק מהם כל גילוי של זקנה או שיבה. הוא ניסה להסביר לעולם את התגלית המדהימה שלו כדי להושיע אותו סוף סוף מן המוות, אך העולם נשאר בשלו – מכור למוסיקה ולגוויעה הנצחית.

     עיקשותו של העולם לא שברה את ידידנו והוא נותר איתן כצור אל מול עדת המאזינים הגוססים – קהל המתמכרים לצלילים. אמנם עמדתו הנחרצת מנעה ממנו להאזין לרקוויאם של מוצארט וגם על מארש האבל של בטהובן הוא נאלץ לוותר אך התמורה הייתה בהתאם – חיי נצח ושלווה אינסופית.

     כך חלפו להן שנים על גבי שנים – מנדלסון כתב את ההברידים ואת האיטלקית שלו, שופן כתב את השני שלו לפסנתר ואת אטיוד המהפכה, והאנושות כולה סגדה להם והצהירה שאלו יצירות מופת. אך ידידנו הנצחי עמד בפיתוי והצליח להתאפק ובכך חסך מעצמו את גלי הדיכאונות שפקדו את הרומנטיקנים האינטימיים. הוא שרד אף תקופות קשות מאלו – הוא ויתר על הרביעית של ברהמס ועל טבעת הניבלונגים של ואגנר ואפילו על הרסורקשן של מאהלר ודון קיחוטה של שטראוס. הוא החמיץ את הדיסונאנסים והכרומטיזם של הפוסט-רומנטיים אבל הרווח כמובן היה מיידי ונקי – הוא נשאר אחרי כולם ולעג לחולשותיהם האנושיות כל כך.

     פעם אחר פעם הוא ניסה להסביר לעולם את טעותו הגדולה מכל. הוא הביא ראיות לשיטתו מן הפילוסופיות של שופנהאור ושל ניטשה אבל כולם בחרו להמשיך להתמכר לצליליהם הענוגים והרצחניים של הקומפוזיטורים במקום לאמיתותיו הקרות והמצוחצחות. ידידנו לא התייאש והמשיך לחמול על עולמו שלו מתוך סולידאריות ושותפות לצער, אך כל החמלה וכל הצער לא הועילו מאומה והעולם המשיך בשיגיונו כשם שהוסיף לסוב על צירו.

     חלפו עוד כמה עשרות שנים ואיתן גם שתי מלחמות עולם ושאר תהפוכות הרות גורל. ידידנו החמיץ את הדודקפוניות של שנברג ואת חדשנותם של דביוסי וסטראוינסקי, אך למען האמת זה לא הזיז לו במאומה כי פרישותו נעשתה לטבע ונזירותו נהייתה לאופי. רעננותו ובריאותו נותרו איתנים ומוצקים והוכיחו שדרכו אכן משתלמת.

     אך אז קרה הדבר שלו הוא לא ציפה... האבולוציה פסעה צעד נוסף הלאה וסולמות חדשים של תווים הופיעו בעולם. תחיית המתים המיוחלת מקדמת עדן טפטפה אט אט לעולם ונספגה באנושות דרך ניגונים עתיקים-חדשים. הלווים הקדמונים התעוררו לתחייה והפיחו רוח חדשה בכינורות ובעוגבים. המוות הוצא אל מחוץ לחוק ואת מקומו מלאו צלילים מתוקים שהעניקו לאדם חיי נצח עמוסים בעוצמת אין-קץ.

     ידידנו האומלל נותר בודד מחוץ למעגלי המתנבאים, הוא לא הבין דבר בסולמות הקדומים ובטח שלא בחדשים. המושגים עוצמה ותחייה היו מבחינתו מילים ותו לא בזמן שלעולם כולו הם היו צורת חיים חדשה – נפש אחרת, רוח אחרת...

     בינתיים האנושות הרקיעה לשחקים חדשים, בני האדם כולם הפכו לנביאים, חלקם אף הצמיחו כנפיים ועפו אל מעבר לשמש וגם אל הרבה מעבר לכך. ורק ידידנו הפרוש נשאר לו סתם בן-אלמוות – סתם בן-אלמוות וארור.