יפה מאד אמרת: "אמונתך בלילות", גם בחושך בלילה כשכל כך קשה נודה על החסד הזה, שמכונת היבוש צמודה למכונת הכביסה ולא צריך לדדות אחריה עם ערימות הכביסה הנוטפות מור...
עוד אגיד בבוקר חסדך.
שם בדוי- זה כמו להפגין נגד ניסויים בבע"ח אל מול הכור בדימונה. נכון, זה חשוב, אבל זה לא המקום המתאים.
ניצן- לא, אמירה אינה מספיקה בכדי להפוך תמונה לצילום אומנותי. היא אמורה לבוא בנוסף לעיצוב ויזאולי: קומפוזיציה, מיסגור כלשהוא, מיקוד, עומק שדה וכו וכו.
[ליצירה]
יפה מאד אמרת: "אמונתך בלילות", גם בחושך בלילה כשכל כך קשה נודה על החסד הזה, שמכונת היבוש צמודה למכונת הכביסה ולא צריך לדדות אחריה עם ערימות הכביסה הנוטפות מור...
עוד אגיד בבוקר חסדך.
[ליצירה]
מצטערת, כאן זה לא פורום מפוני גוש קטיף (למרות שקל להתבלבל לפעמים) ועם כל אהדתי לרגשות הקשים, זהו אתר אומנות. ומבחינה זו, אין בצילום הזה ולא כלום.
[ליצירה]
שם בדוי- זה כמו להפגין נגד ניסויים בבע"ח אל מול הכור בדימונה. נכון, זה חשוב, אבל זה לא המקום המתאים.
ניצן- לא, אמירה אינה מספיקה בכדי להפוך תמונה לצילום אומנותי. היא אמורה לבוא בנוסף לעיצוב ויזאולי: קומפוזיציה, מיסגור כלשהוא, מיקוד, עומק שדה וכו וכו.
[ליצירה]
כמה דברים עולים לי בראש כשאני עוברת על יצירותייך, אבל אני אגיד רק את מה שנראה לי רלוונטי כרגע- זו לא יצירה. שימי לב, דף היוצר שלך לא אמור להיות בלוג של סיפורים על חייך,( עבר הווה והלוואי שיש לך עתיד, ) אל דף יצירות, כלומר שכל דבר שמתפרסם צריך לענות להגדרה "יצירה". כיוון שבעצם אין הגדרה אובייקטיבית מוחלטת, על השירים והמונולוגים שלך עוד אפשר להתווכח, אבל סתם לפרסם תמונה משפחתית שאפילו לא את הצלמת - אני לא רואה דרך להגדיר כיצירה.
ובגלל שאני כבר בשוונג, אז אני מוסיפה את הדבר השני שחשבתי, והוא:
את חיה בדיאלוג מתמיד עם העבר שלך. כל הזמן משווה, מתוך מאמץ להתרחק. את אולי לא מודעת לזה, אבל ככל שאת מדגישה יותר את הריחוק שלך מהדת - ניכר שהיא קושרת אותך אליה בחבלים שאת פשוט לא מצליחה לנתק.
ביצירות שלך את לא מכניסה כלום מהעולם הפנימי שלך, מהאדם שבך, מהמחשבות והרגשות שיש לכל אחד.
את חיה כל הזמן את הדתל"שית, ורק אותה.
אני מרגישה שלא הסברתי את עצמי היטב, אז אני אדגים: אני למשל- הזהות שלי מורכבת מהרבה גורמים: אני שומרת מצוות. אני ימנית.אני בחורה. וכן הלאה.. ואת? דתל"שית. רק דתל"שית.
שימי לב, אני לא אומרת שאין בך מעבר לזה, אלא שככה את מראה את עצמך וככה, כנראה, את תופסת את עצמך, וזה חבל להצטמצם בתוך עולם כל כך קטן, שאין בו כלום חוץ מתוויות. תיפתחי, תגדלי..
שלך, בכנות..
[ליצירה]
אכן יש משהו מאולץ בחיבור בין הקטעים, אך לא הייתי ממהרת לנתק ביניהם. אפשר שהרחבה והעמקה של הסיפור תוכל להפוך את החיבור לטבעי יותר. כרגע יש לסיפור הזה מסר נהדר, אך הוא מועבר בצורה חדה מדי, יותר מדי מוגשת על כפית לקורא.
אם הסיפור יתפוס יותר נפח, ואם תמנעי מאמירות מפורשות כגון "הוא לא רוצה למות" אלא תתני לקורא להרגיש את הניגודים והמסרים בעצמו מתוך הסיפור, נדמה לי שהסיפור יהיה טוב יותר.
אני חושבת שיש כאן הבטחה.:)
[ליצירה]
אהלן מוריה!
כתבת קטע יפה. אם את רוצה להפוך אותו מקטע יפה לשיר יפה, הייתי מציעה את ההצעות הבאות:
-צמצום. הימנעי מלהגיד במפורש דברים שהקורא אינטליגנטי מספיק כדי להבין מבין השורות, הימעי מלחזור ולהדגיש נקודות. אני מכירה את הנטייה הזו, כי לימדו אותנו שכדי לחזק דברים צריך לחזור עליהם. האמת היא בדיוק להיפך - ככל שהאמירה מרומזת יותר - היא חזקה יותר. (כי הקורא מתאמץ יותר להגיע אליה, ואז היא נחרתת בו כאילו היתה מחשבה שלו עצמו, שזה הרבה יותר חזק.)
-על אותו עקרון: עדיף להגיד דברים בצורה מרומזת ולא מפורשת, בפרט רגשות. במקום "הרגשתי שמעייני זורמים", לדוגמא - עדיף היה למצוא מילים שיגרמו לי להרגיש שמעייניך זורמים. להעביר את התחושה בלי להגיד אותה במפורש.
בהצלחה!
ניצן
[ליצירה]
והנה שוב הסכיזופרניה של מר ירושלמי.. לאחר אין ספור שירי הלל למלחמת הצבא הרוסי בגרמני, ומספר השואף לאינסוף של קריאות לקרב דמים, תוך שימוש בגרזנים, אתים, והטבעות, של הפרולטריון נגד הקאפיטליזם, הנה שוב מופיע שמואל רודף השלום, הפאציפיסט שאינו יודע אלימות מהי..
[ליצירה]
יופי.
את יודעת, תמיד מרגש אותי להסתכל על ילדים קטנים שלומדים ללכת.
מנסים ונופלים ושוב נעמדים ונופלים אחרי צעד אחד או שניים, וממשיכים לנסות הרבה אחרי שאנחנו כבר התייאשנו...והם תמיד מצליחים בסוף. עוד לא פגשתי את הילד שהפסיק לנסות ללכת רק בגלל כמה מאות נפילות..
זו בערך אותה הנאה שיש לי עכשיו, מלעקוב אחרי השירים שלך. איך את לומדת להתגבר ולהתמודד, לומדת ללכת בעצמך.
וחוץ מזה, ש"ניצוצות תקווה ותכלת" זו שורה מקסימה.
בהצלחה!
תגובות