החנות הייתה קטנה, רק דלפק ומסביבו, לאורך הקירות, מדפים. אבל היה בה עולם ומלואו, ואני הרגשתי אבודה. הכל נצנץ וריצד ובהק בשלל צבעים. רק חלק קטן מהחפצים המשונים שגדשו את המדפים עמד במקומו. נראה היה שהרוב המוחלט הסתחרר מסביבי ומסביב עצמו. במדף בדיוק מולי הייתה קופסה עשויה ממקלות ארטיקים שקיפצצה בהתלהבות. שיערתי שזאת יוזמה, כי התלהבות הייתה בובה על חוטים של תוכי מדבר שעפה סביבי וכבר טרחה להגיד לי את זהותה ב.. טוב, נו, התלהבות, לפני שחזרה לעופף מסביב לתקרה. שני מדפים מעל הקופסה היו נעלי ספורט בוהקות שעשו שמיניות באוויר. מרץ, ניחשתי, אבל באותה מידה זה יכל להיות כושר, מאמץ, או אופטימיות ותקווה. אבל תקווה בטח הייתה מגילה עתיקה מגולגלת בחוזקה שריחפה מעל המדף הגבוהה ביותר, ליד התקרה, נוגעת ולא נוגעת.

וזה היה רק במדפים שמולי. במדף משמאל היו דברים שהיו עוד יותר מדהימים ומפתים, למרות שלא חשבתי שזה אפשרי. משקפת ירוקה וסופר- משוכללת תפסה את עיניי. הייתה לי תחושה שהיא אכן מראה דברים מקרוב,  אבל בפוקוס מוזר. קנאה. מראה גדולה ומפוארת תפסה את חלקו הגדול של המדף האמצעי. זאת הייתה גאווה. ליידה היה בקבוקון קטן שלא הצלחתי לנקוב בשמו. הוא היה ריק מלבד לטיפה אחת קטנה של חושך, בדיוק באמצעו. נראה היה שאותה טיפה קטנה מנקזת לתוכה את כל האור שהיה בחדר, שהיה בעולם. כאילו לא קיים כלום מלבד חושך. לא.. קיים... כלום... חוץ מ... חו-

"את מחפשת משהו?"

"מה?" שאלתי מתוך רפלקס וקרעתי את עיניי מהבקבוקון.

המוכר, או לפחות האיש הגדול שנשען באדונות מסויימת על צידו השני של הדלפק, העיף מבט מהיר לאן שהסתכלתי. "אה, כן, זה הייאוש. הוא משפיע ככה על רוב האנשים."

העפתי גם אני מבט נוסף בבקובוקון, רק כדי למצוא תשובה אינטליגנטית- חשבתי שראיתי זאת משקפיים בין שאר הסחורות איפה שהוא מימיני- להערתו.

הפעם היה זה קול אצבעות המקישות בחוסר סבלנות על משטח עץ שהוציא אותי מהטרנס.

"הוא ממש קטן, לא?" אמרתי בחוסר נוחות, מקפידה להסתכל ישר.

"ככה זה. את מחפשת משהו ספציפי?"

"לא," שיקרתי, "רק מסתכלת."

"את זה אני רואה." לא אהבתי את המבט היודע שבעינייו אז הפכתי דברי לאמת ופניתי להסתכל שוב במדפים. במדף בדיוק מעבר לכתפו של המוכר היה שלט שקרא "לא הביישן קונה." הייתי יכולה להשבע שלא היה שום שלט קודם, חוץ מזה שאסור להשבע.

"למען האמת..." התחלתי, נשענת על הדלפק החבוט ותוהה עם גם הוא למכירה. שהסתכלתי מקרוב ראיתי שהוא מחולק לקוביות בגדלים שונים, ושפה ושם היו חורים במשטח, איפה שהוציאו חלק מהן. אחד מסוגי ההצלחה.

הרמתי את עיניי וראיתי שהמוכר כבר התחיל להוריד חפצים שונים מהמדפים. הוא שם במהירות על הדלפק כדור בדולח קטן שתוכו הסתחרר ושינה צבעים וספריי רגיל שחור. לאחר מחשבה נוספת הוא הוסיף גם משהו שהיה נראה מוזר מאוד עד שהבנתי שזאת קרן אור, ואז היא נראתה מוזרה עוד יותר.

"את צריכה להבין," הסביר כשהוא סורק את המדפים, "שדברים שונים אומרים לאנשים שונים אותם דברים, או שאותם דברים אומרים לאנשים שונים דברים שונים. ברור שדברים שונים אומרים לאנשים שונים דברים שונים, אבל אף פעם לא יקרה שבדיוק אותם דברים יגידו בדיוק אותם דברים לאנשים שונים." הוא הוסיף לערמה שעל הדלפק גם את המשקפיים שראיתי קודם, הן היו עגולות, עבות מסגרת ועדשה. "ביננו, רוב הדברים לא מדברים." והוא נעץ לרגע מבט שחור בבובת התוכי שהייתה עסוקה בלדבר להשתקפותה במראת הגאווה.

"אבל," מבטו שוב ננעץ בי, "אלו הדברים הסתנדרטיים."

השלט מאחוריו התחלק בין "פזיזות מרבה עבודה" ובין "שקרנים משקרים לעצמם". לא אהבתי אותו.

"לא נעים לי..." התחלתי שוב והספקתי לעצור בתנועת יד מהירה את המוכר לפני שהתחיל להוריד מהמדפים מחממי אוזניים ורדרדים שגם עושים מסג´ וגם משמיעים מוזיקה שקטה, או משהו דומה. החלטתי ששום דבר חוץ מהעיקר עצמו לא יעזור כאן. גם השלט "תכה בשיח" התכוון לכך, או לפחות כך קיוויתי.

"איבדתי את היצרתיות שלי," אמרתי במהירות.

השלט עכשיו קרא, בין כל הדברים האפשריים, "מחיאות כפיים סוערות!"

המוכר הוציא בקבוקון עגול בצבע כחול עמום ממתחת לדלפק. הנדתי בראשי לשלילה. הוא חכך קצת בדעתו והוריד פרפר קטן שהיה כלוא בין שתי ידיים מהמדף הימיני, למרות שלא היו שום ידיים. שוב שללתי. "לקוחה קשה, הא?" מלמל המוכר כשנמתח להוריד פסל זכוכית אבסטרקטי מכוסה באבק מפינת המדף העליון. אותו דווקא זיהיתי. הוא לא היה יצירתיות, אלא-

"לא הרבה מחפשים כאן חלומות," הערתי.

היה זה תורו להניד בראשו. "לא הרבה מחפשים יצירתיות. אנשים שונים רואים דברים שונים. רוב האנשים רואים בפסל דימיון. סתם ככה, רוב האנשים שכן מחפשים חלומות קונים בסופו של דבר כנפיים. יש לי מבחר מאוד גדול של כנפיים. כל הסוגים. אבל אי אפשר להגיע ליצירתיות עם כנפיים... את יודעת מה? אולי באמת תעיפי מבט מסביב ותגידי אם את מזהה את היצירתיות שלך."

היו אלפי דברים על המדפים. במדף ממול היו הדברים הכי צבעוניים והכי מרצדים. שוב לא היה שם שלט. במדפים מימין היו דברים פשוטים יותר, חשובים יותר, וכנראה שגם היקרים יותר. כמו שעון כיס קטן מזהב שלא עבד שהיה סבלנות. במדפים משמאל היו הדברים הכי מדוייקים והכי אלגנטיים בחנות, הרגשות האפלים יותר. לא ראיתי את היצירתיות שלי בשום מקום. הדבר שהכי דמה לה היה.. הצבעתי בחוסר אומר על המשקפת.

המוכר צחק צחוק קצר, "מותק, לא איבדת שום יצירתיות."

"איבדתי," חתכתי.

הוא עדיין לא האמין. "אותם דברים אומרים לאנשים שונים דברים שונים. זה המוטו שלי," חייך בפייסנות. "אבל יש נורמות. רוב הדברים במדף השמאלי אומרים לכולם בערך את אותם הדברים, חוץ מאנשים שרואים בהם כלים של עוצמה." הוא נרעד לרגע. "את לא נראת הטיפוס."

לא הייתי בטוחה שאני מסכימה איתו, אבל הנחתי לזה לעבור.

השקט ריצה את המוכר. "היצירתיות שלך תהייה במדף הימיני, או אולי אפילו באמצעי. היצירתיות שלי זה האור בחנות, ואני אפילו לא יודע מאיפה הוא מגיע. אבל היצירתיות, שום יצירתיות, לא נמצאת במדף השמאלי."

שוב שתקתי. חיוכו נמוג לאט. "זאת הקנאה, את יודעת? לרוב האנשים, לכל האנשים שנכנסו לכאן, זאת קנאה."

הנהנתי. הבקבוקון הקטן במדף השמאלי גדל, הייתי משוכנעת בכך.

"אז את רוצה את זה?" הוא התרחק בזהירות ממני וממשקפת היצירתיות שלי.

חככתי בדעתי ולבסוף הנדתי בראשי. "אני לא קונה."

ולפני שהתפתתי לקנות את הגביע השבור, יצאתי מהחנות.