ידיים
ניצן ופרח
-
אני בן אדם. הפתעה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] תמונה מקצועית על גבול הסתמית. כלומר, אני לא יודעת אם התכוונת לזה אבל משחקי האור והצל מוסיפים המון. מצד שני נוצרת התחושה שהתמונה צולמה בחטף, תוך כדי תנועה. בכל מקרה- אהבתי אפילו יותר אחרי ההסבר (מוכר לי שתמונה ש'עושה עלייה' מאבדת מאיכותה). [ליצירה]
- [ליצירה] תודה. זו כפפת גומי - והיד השניה עשויה מחימר. הפוקוס - אני מקוה לפגוש אותו יום אחד באופן אישי. בינתים אני עובדת על אוטומט. (בתמונה הזו הפוקוס ידני, וזו הסיבה. זה הפילם השני שצילמתי כ"צלמת". וסיבה נוספת - התמונה הרבה פחות גרועה במקורי, והיא נהרסה כתוצאה מהעליה לרשת.) [ליצירה]
- [ליצירה] זה..מצמרר. כף יד זה הדבר הכי אנושי,הכי אירוטי שיש, וכפפת ניילון הופכת אותה לקרה ונטולת חום. מבחינת צילום, איפה הפוקוס איפה?? הבחירה באור צהוב הייתה נכונה אם באמת רצית ליצור תחושת "שתיקת הכבשים 3".. את יוצרת עניין,ללא ספק. [ליצירה]
- [ליצירה] לא משהו נורא מפולסף. זה צילום מעיר האמונה, ורציתי להראות את חוסר הסדר - ספר אלגברה, קרטון, מעיל.. [ליצירה]
- [ליצירה] בואנה מיקה, בזבוז של תגובה. יכולת כבר לשלוח יצירה... [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים ומחכים. [ליצירה]
- [ליצירה] * (כי מה כבר אפשר להגיד. יהי זכרו ברוך.) [ליצירה]
- [ליצירה] אמן. אהבתי כל כך איכשהו, השימוש בשם המפורש "שומן" נוטל הרבה מהליריות, זו שפה אחרת. התכוונת לזה? אם לא, כדאי לשנות ולנסות ללכת מסביב. [ליצירה]
- [ליצירה] (מצחקקת לעצמי) שמת לב שאתה משתמש בדימוי "תורה מסיני" למרות שלתורה (ולסיני..) אין משמעות או קדושה בעיניך? [ליצירה]
- [ליצירה] מוכר וכואב. התחברתי מאד לנושא של כאב השכחה (שכואב הרבה יותר מהזכרון) קשה שלא ליפול לבנאליות כשעוסקים בנושא שכל כך הרבה נכתב עליו, ואמנם בשני הבתים האחרונים השיר נשאר בגבולות המוכרים, אך בהמשך הוא מתרומם משם ומצליח להפתיע ולרגש. אני חושבת שהעוצמה של השיר היא בבתים האחרונים שלו וניתן לבנות מהם שיר מלא. (לצמצם את הראשונים, ולתת לאחרונים יותר משקל.) מה דעתך? לגבי התוכן: כפי שכתבתי, הנושא קרוב ללבי מאד. גם אני מוצאת את עצמי בחרדה מהשכחה, מוודאת שאני עדיין זוכרת את צורת ההליכה, את החיוך ואת צליל הקול... אבל אני לא מסכימה עם השורה האחרונה. העובדה שאנחנו שוכחים לא מוחקת את קיומם של אלו שהיו. זה לא הזכרון שמשאיר אותם, אלא עצם העובדה שהיו, שקיומם השאיר את רישומו בעולם גם אם אנחנו, מכח הגזירה, שוכחים ולא מודעים לו. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה מגניב, בדיוק חשבנו על הנקודה הזו השבוע, תוך כדי התארגנות למסיבת פורים. ככה זה. גם בסיפורים עם הפי אנד יש דמות טראגית. וקצת, זו כן טראגדיה. יש אמנם רבים שהלכו אל מותם למען העם, אבל אני לא מכירה עוד הרבה דמוית במהלך ההיסטוריה שהקריבו את חייהם - כלומר, לחיות עם אחשורוש - יש אפילו מדרש שהיא היתה נשואה למרדכי ובכך שהלכה אל אחשורוש מרצונה מנעה את האפשרות לחזור אליו אי פעם - בקיצור, אחרי הנסיון הכושל שלי להסביר את עצמי, הסיפור של אסתר הוא טראגדיה אנושית מזעזעת. [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי מאד את התוכן, ככלל, שירה אמונית תמיד מצליחה לרגש אותי. הלמות פרסותיו, של כלב אכזר, ---> מדוע הדימוי הוא דווקא לכלב? מכריזות מלחמה על נשמת האדם, רודף בטירוף דם אדםדם. -----> מעולה!!! גיבור חיל רדום מתגדר בחביון --> שתי שורות שמנותקות ע"י חוסר החריזה משאר השיר, מה שגורם להן להיות מודגשות. לא מצאתי סיבה מספקת לכך. חלוש וכואב בין טומאה וגללים בוכה במסתרים על גאים ניטלים. ---> לא הבנתי. מה פירושו של "גאים ניטלים"? כמים הפנים לפנים שופכת ליבה רעיה צעירה על משכבה בלילות פצעו והיכו שומרי החומות. לדודה ממתינה שידפוק רק עוד פעם כבר היא מוכנה על כפות המנעול הפתוח כחוד מחט להשיג את הגבול. ---> ההתיחסות לשיר השירים בשורות אלו עדינה ומצוינת. עזה כמוות אהבה עזה גם במוות, מים חונקים לא יכבוה ברח דודי ושאני בחיקך אל ארץ החיים. בשורות האחרונות יש תחושה של אילוץ, כאילו הכרחת את השיר להיגמר במקום שלא התאים לו. השיבוצים כאן מרובים מאד, יותר ממה שהשיר "שלך". מלבד זאת, העובדה שבחלק מהשיר החריזה עשויה היטב ובחלק "מחופפת", גורעת מעט מההנאה מהשיר. עלה והצלח! [ליצירה]
- [ליצירה] אויש. זה נהדר. [ליצירה]
תגובות