תמונה מקצועית על גבול הסתמית.
כלומר, אני לא יודעת אם התכוונת לזה אבל משחקי האור והצל מוסיפים המון. מצד שני נוצרת התחושה שהתמונה צולמה בחטף, תוך כדי תנועה.
בכל מקרה- אהבתי אפילו יותר אחרי ההסבר (מוכר לי שתמונה ש'עושה עלייה' מאבדת מאיכותה).
תודה. זו כפפת גומי - והיד השניה עשויה מחימר.
הפוקוס - אני מקוה לפגוש אותו יום אחד באופן אישי. בינתים אני עובדת על אוטומט.
(בתמונה הזו הפוקוס ידני, וזו הסיבה. זה הפילם השני שצילמתי כ"צלמת". וסיבה נוספת - התמונה הרבה פחות גרועה במקורי, והיא נהרסה כתוצאה מהעליה לרשת.)
זה..מצמרר. כף יד זה הדבר הכי אנושי,הכי אירוטי שיש, וכפפת ניילון הופכת אותה לקרה ונטולת חום.
מבחינת צילום, איפה הפוקוס איפה?? הבחירה באור צהוב הייתה נכונה אם באמת רצית ליצור תחושת "שתיקת הכבשים 3"..
את יוצרת עניין,ללא ספק.
[ליצירה]
תמונה מקצועית על גבול הסתמית.
כלומר, אני לא יודעת אם התכוונת לזה אבל משחקי האור והצל מוסיפים המון. מצד שני נוצרת התחושה שהתמונה צולמה בחטף, תוך כדי תנועה.
בכל מקרה- אהבתי אפילו יותר אחרי ההסבר (מוכר לי שתמונה ש'עושה עלייה' מאבדת מאיכותה).
[ליצירה]
תודה. זו כפפת גומי - והיד השניה עשויה מחימר.
הפוקוס - אני מקוה לפגוש אותו יום אחד באופן אישי. בינתים אני עובדת על אוטומט.
(בתמונה הזו הפוקוס ידני, וזו הסיבה. זה הפילם השני שצילמתי כ"צלמת". וסיבה נוספת - התמונה הרבה פחות גרועה במקורי, והיא נהרסה כתוצאה מהעליה לרשת.)
[ליצירה]
זה..מצמרר. כף יד זה הדבר הכי אנושי,הכי אירוטי שיש, וכפפת ניילון הופכת אותה לקרה ונטולת חום.
מבחינת צילום, איפה הפוקוס איפה?? הבחירה באור צהוב הייתה נכונה אם באמת רצית ליצור תחושת "שתיקת הכבשים 3"..
את יוצרת עניין,ללא ספק.
[ליצירה]
אני אוהבת את הסגנון שלך, ובכלל אני נהנית מההומור הישיבתי.
אין צורך במקורות למטה - ממילא מדובר ביצירה ש"זר לא יבין.." - וזה מוצא חן בעיני. הז'אנר של הכתיבה הפנים-מגזרית לא מספיק מפותח לדעתי.
[ליצירה]
אצלי (גם במחשב!) זה לא מטושטש בכלל. צילמתי במהירות די גבוהה, ועם צמצם סגור. - אני חושבת שזו הסיבה לפוקוס הסתמי, הכל חד מדי..
ולא היה לי זום במצלמה. ותודה רבה.
זו התמונה הראשונה שצילמתי במהלך לימודי צילום. צילמתי אותה 4 פעמים - פעמיים עם צמצם סגור ופעמיים עם פתוח, פעמיים עם פוקוס על האופק ופעמיים על השושנה. (בעצם, ניסיתי על השושנה. אני גרועה בלכוון פוקוס)
[ליצירה]
לפני יומיים, כשבאתי לנחם, אחותו הזכירה את השיר הזה שלו..ואז פשוט ישבנו והעלינו זכרונות מכל הבדיחות שלו.
ובאמת, אי אפשר להיזכר ביונדב בלי לחייך. ולבכות.
השם יקום דמו.
תגובות