ה"פספוס" הזה (לפי תמי) הוא בדיוק מה שאהבתי. ההתרחבות קצת מעבר לעיניים נותנת מקום לדמיון ליצור סיפור, להבין על מי את מסתכלת. הייתי מוסיפה אפילו קצת שפתיים, בכולופן, יופי של תמונה!
קצת - אני חושבת שאם הייתי מוסיפה מעבר לתמונה היא היתה יוצאת "צילום משפחה". בכוונה חיפשתי מינימום של חיוך - עיניים, גומה, וקמט ליד הפה.
רחלי - צודקת. בשיא האובייקטיביות. מה לעשות שהמתוקה הזו היא גם אחותי?
[ליצירה]
ה"פספוס" הזה (לפי תמי) הוא בדיוק מה שאהבתי. ההתרחבות קצת מעבר לעיניים נותנת מקום לדמיון ליצור סיפור, להבין על מי את מסתכלת. הייתי מוסיפה אפילו קצת שפתיים, בכולופן, יופי של תמונה!
[ליצירה]
קצת - אני חושבת שאם הייתי מוסיפה מעבר לתמונה היא היתה יוצאת "צילום משפחה". בכוונה חיפשתי מינימום של חיוך - עיניים, גומה, וקמט ליד הפה.
רחלי - צודקת. בשיא האובייקטיביות. מה לעשות שהמתוקה הזו היא גם אחותי?
[ליצירה]
רעיון נפלא.
אם יורשה לי להציע: למקד. לסנן מילים מיותרות, בעיקר כאלו שיכולנו להוסיף במחשבה לבד בלי שאת תגישי לנו אותן על כפית של כסף. לצמצם למינימום מילות קישור והדגשה.
מינימליזם זה הכי, אחותי.
[ליצירה]
התכנית להשבת השפיות - ניצן ופרח:
שלב א': אשפוז מיידי של אנשים שמפרסמים "עובדות" כגון:"כל הסיפורים על האנטישמיות, שכביכול קיימת בקרב הערבים, אלה סיפורי עורבא פרח, שאין ולא כלום, בינם לבין המציאות בשטח. הערבים מעולם לא היו אנטישמים! " או מתנסחים בביטויים כמו:" אפילו, אם בדורות האחרונים, לחוגים מסויימים בקרב הערבים החלו לחדור דעות אנטי-שמיות.." לטיפול פסיכולוגי ארוך טווח הכולל:
(שלב ב')
- לימודי הסטוריה אינטנסביים, תוך שימת דגש על:
צו הקוראן להילחם בכל הכופר באיסלם (אם נוצרי, אם יהודי ואם עובד אלילים),חוקי עומאר, עלילת דמשק,
פרעות תר"פ-תרפ"א, פרעות תרפ"ח-תרפ"ט, פרעות תרצ"ו - תרצ"ט, פועלו של המופתי הירושלמי בתקופות אלה (שיחות ידידותיות והסכמי שיתוף פעולה עם היטלר),מלחמת ששת הימים, האינתיפאדה הראשונה, האינתיפאדה השניה, הסיוע המצרי להעברת נשק לשטחי עזה לאחר ההתנתקות,רצח עידו זולדן הי"ד ע"י שוטרים פלשתינים..ואלו רק קוים כלליים.
- טוב אין לי כח לפרט את שאר השלבים. פשוט תשתוק וזהו.
[ליצירה]
מוכר וכואב.
התחברתי מאד לנושא של כאב השכחה (שכואב הרבה יותר מהזכרון)
קשה שלא ליפול לבנאליות כשעוסקים בנושא שכל כך הרבה נכתב עליו, ואמנם בשני הבתים האחרונים השיר נשאר בגבולות המוכרים, אך בהמשך הוא מתרומם משם ומצליח להפתיע ולרגש.
אני חושבת שהעוצמה של השיר היא בבתים האחרונים שלו וניתן לבנות מהם שיר מלא. (לצמצם את הראשונים, ולתת לאחרונים יותר משקל.)
מה דעתך?
לגבי התוכן: כפי שכתבתי, הנושא קרוב ללבי מאד. גם אני מוצאת את עצמי בחרדה מהשכחה, מוודאת שאני עדיין זוכרת את צורת ההליכה, את החיוך ואת צליל הקול...
אבל אני לא מסכימה עם השורה האחרונה. העובדה שאנחנו שוכחים לא מוחקת את קיומם של אלו שהיו. זה לא הזכרון שמשאיר אותם, אלא עצם העובדה שהיו, שקיומם השאיר את רישומו בעולם גם אם אנחנו, מכח הגזירה, שוכחים ולא מודעים לו.
תגובות