וביום בו אקח מכחול ואנסה לצייר את תחושותיי,
יהיו אלו קווים אדומים כהים, מהולים בחום וכתום, מתעגלים מעלה מעלה, מסתלסלים קמעה, ושוב מתיישרים.. משתפלים.
מדמיינת את הימים של אז. אז..... כאילו זה היה כל כך מזמן. לפני שנים כה רבות מכדי להכיל ספירתם. ואני, מתגעגעת לימים האלה כל כך...
הימים שהייתי כילדה קטנה הנתלית בידו של אביה האוהב, בדרכם לבית הכנסת בליל שבת.
הימים שהייתי כגלים הנשברים על חוף הים, מלאי קצף ומלח. מגיעים עד לילדים המשתובבים ליד אימותם, מרטיבים את אצבעות רגליהם.... ונסוגים.
הימים שלפני הריסוק הפתאומי הזה, הימים שידעתי שאהבה, היא מנצחת, שאהבתנו אליו תרקיע שחקים תנסוק שמים, ותגיע אל כסא הכבוד, להרעיד עולמות.
שהתמוטטו בהינף יד.
תגובות