הנה הוא יושב מולי חבר ילדות-ואנחנו כבר לא ילדים.

הוא קצין ואני ילדגבעות -אומר פרחים ועליזות והוא קצין רק בימים.

בלילות הוא קליפה גסה של עצב- וריק כמו בקבוקים על המדף בחדרו-

שגם משכורתקבע לא תוכל למלא.

כמו הבקבוק שביננו שדורש שנהפוך הכל-

את השנים והשתיקות והמרחקים שהצטברו.

עולה לראש שאנחנו מחויכים מבחוץ רק כך הוא מספר-

על הקעקועים שמנסים לחדור בבשר.

להכאיב מבחוץ גם לי לא רק פרחים לא-

וגם אלף בקבוקים לא יספרו את זה- שאמור בעצם להיות הפוך-

ובמיוחד היום הוא צריך לשמוח ואני בלב נשבר וזועק-

באיזה יער או גבעה- או בחדרו האפל.

על כתף אחת MADE IN THE IMAGE OF GOD -

וקשה באמת להאמין אבל גם הוא- גם ברגעים המקיאים את הבשר אל החוץ.

וגם אני בבשר שלי- על הכתף השנייה VINI VIDI VICI .

באנו ראינו התרשמנו לקחנו דגימה- או שכטה עד לריאות עד ללב-

אבל הוא נשאר לכבוש- והכיבוש כידוע משחית ומשחית-

את כל מה שיש בפנים- את היכולת להושיט יד ולחבק-

ולראות את חיוכו דרך הזכוכית העכורה- ולהפוך ולהפוך עד  שלא נדע-

בין צלם אלוהים לנער מפוחד ומקועקע- זה לא רק הוא זה כולם-

ביער בגבעה בעיר-כולם קליפה עצובה היום- כולם מחפשים אהבה.