אי שם בשולי הכביש,

כמה קילומטרים אחרי אופקים,

יושבים שנינו בנחת,

נער בן חמש-עשרה ושוטר בן עשרים,

מסתכלים, שותים ומדברים.

לא על הגירוש או העקירה,

גם לא על סירוב פקודה,

סתם נהנים ומשוחחים,

על מוזיקה טובה,

על משפחה ועל ערכים.

לו יש אח ושתי אחיות,

מגיל שבע-עשרה עד שלושים,

ולי – שלש אחייניות ואחיין מדהים,

ועוד אחד או אחת,

יצטרף בעזרת ה´ לנכדי ההורים.

פינק פלויד, משינה,

כוורת ואפילו היהודים,

בכל זאת יש בינינו דברים משותפים.

מקשיבים בלהיטות ולפעמים עוצרים,

בודקים איך הולך לאחרים.

אחד את השני ברגשות משתפים,

אולי כדי להבין מה זה מוסר,

אולי כדי לא להגיע לנושאים אחרים,

וכך אנו מתקנים גשרים

מעל חורי התנתקות עמוקים.

הגענו למסקנה שיש דברים פגומים,

בהם אין אנשים מטפלים,

עוני, חינוך, וסחר בנשים,

זורקים לחוץ כל מה שבפנים,

מהגהנום הפרטי והכללי נפטרים.

והנה אנו בעיצומם של הדיונים,

המפקד על השוטר קולו מרים,

קוטע את החוטים שבינינו נקשרים,

חוזרים לחברינו ולשלום נפרדים,

שבים למקומותינו כאנשים שונים.

אי שם בשולי הכביש,

ישנים את שנת הלילה בנעימים,

מדים כתומים על הכביש,

כחולים וירוקים נשארים ערים,

כמה קילומטרים אחרי אופקים.