ביום בוקר שבתי אחד עמד דריידל בקרן הרחובות נהר שלום ופינגלבלום בסמוך לבית כנסת הקטן שלו, הנה הוא מרדף כבר חצי שעה אחרי עשירי למניין, ולא מצא והקהל דחוק וטורחא דציבורא עליו ועל כמותו ובן אנוש ממאן לבוא. והנה רואה הוא ממרחק יהודי בעל כובע המכסה על פניו, הוא  מוכר מאין כמותו,

ויהי היום וליד ישיבת הרב ירחמיאל התקיים מניין קטן שנפתח על ידו של דריידל קשישא עוד כשהיה בימי חורפו, המניין היה במבנה שנקרא כיתת המים, על שום ששם היה הקולר(מתקן המים) המיתולוגי שהיה מקרר את גרונם הניחר של תלמידי ישיבת ירחמיאל בעודם שוקדים על אומנותם תורתם  בעצם שרב להט הקיץ שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" לומר לך:  מה המים אין מתכנסין במקום מדרון, אלא נזחלין מעליו ומתקבצין במקום אשבורן--כך דברי תורה, אינן נמצאין בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב; אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מליבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו, עוסק בתורה.
והנה שם באותה כיתה  שכן מניין השבתות והחגים של בעלי הבתים, שם הובא ארון קודש נייד, זאת  בעת שהתלמידים היו יוצאים לחופשת שנתם,או בימי שבתא. בתחילה היה די מניין די הצורך בכדי שדריידל ירעים בקולו ידפוק על סטענדאר חבוט ומקושקש  ויאמר: "שקט בעזרת נשים" ואחר כך ינעים בקולו ויסלסל גרונו בתפילה לאל שמיים ושוכן מעונה. אך הנה תכפו הימים ונתמעטו הלילות והלך והצטמצם זרם האנשים הפוקדים בתי תפילה במרכז העיר הגדולה והתרבו הזקנים והתרבו הצעירים שאינם נמנים על שומרי השבת, ומרכז העיר התרוקן כמעט לחלוטין ממכריו של ההוא דריידל, אך בכל זאת היה צריך לבית הכנסת אשר נשא את כבודו ונפלאותיו לבני אדם.כי אי אפשי לו לאנש לשבת במקום כיתה רגילה ורימה ותולעה תחת אשר היה שם סינאגוג"ע רוחש חיים.
והנה יום אחד הופיעו מאי שם כמה וכמה משפחות משטחי יש"ע אשר חישבו בלבם לייסד גרעין תורני בלב העיר הגדולה ולהשביר תורה ודעת לתושבים אשר לא נשאה רגלם לבתי מדרשות ולא ניטעו בימה של תורה כצמח השדה.

ואותם משפחות איוו בלבם את בית הכנסת הדריידלאי  הצנוע של כיתת המים ולא שאלו ולא התייעצו עם הדריידל הקשיש אלא באו בשבת אחת כולם כאיש אחד על נשם וטפם והחלו למלמל פסוקי תפילה ולהתנדנד כלולב הגזול או כתלמיד פרי שוורץ אשר התנודד על ספר גיאוגרפיה בשעתו.ועדיין לא עירבו סדרי תפילה ודריידל לא שלח חזן מקהלם לעמוד לפני התיבה אלא קימץ והעלה מידי פעם אדם אחד לתורה.
והנה דריידל המתקרא יישוב ישן לא שת לבו אל הקהל החדש, אמנם שמח על הקהל אך לא אבה בלבו כי זה הדור החדש של חובשי הכיפות הסרוגות היה זר לו ולעולם הישן הגלותי בו איווה למושב לו שנאמר "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו"אך מאין ימצא את אותם יהודים עממיים וחובשי בארט או כובע בארסלינו מאלו שהיו מהלכים ברחוב מילא או נאלבקי אשר בוורשה ודוברים יידיש עסיסית מאין כמותה, אך רצה הגורל וחלקם הלך בתמרות העשן וחלקם הלך לבתי אבות או לבתי עלמין? ומאין ייצר דור שכזה? הלא אי אפשי לו לאדם להחזיר את שאבד.

אך אחד מן המניין המצומצם המקורי שמח בקהל שזה מרחוק בא, היה זה היהודי מוישה גנץ בן השבעים ושש, יהודי פולני מיקירי קרתא, אדם מלא בעל רעמת שיער לבן ומשקפי קרן כאשר יחבשו מנהלי החשבונות, למוישה גנץ היו שקיות רבות של ממתקים לעת נהג לחלק לילדים הרכים בשנים, ואילו עתה לעת ערוב ימיו שמח על ההזדמנות ליטול חלק במעשה התחדשות בית הכנסת ולחלק ממתקים, תופינים ופרפראות  רבים לילדי הציבור החדש
והנה בשבת אחת ראשונה של אותם יהודים, בעת קריאת התורה ישב דריידל במושב הקבוע שלו והנה צדה את עינו תמונה אחת.
שלשה ילדים קרבו אל מוישה גנץ והוא נטל ידו ודחפה בעדינות אל תיק הטלית הכחול שלו, שנשען על הסטנד, שלה משם כמות לא מבוטלת של נחשים מתוקים  ועיני שקדים ואגוזי פרך וחילקם ביד נדיבה לזאטוטים אלו, והנה קרבו עוד ילדים ועמדו בתור בסבלנות רבה על יד הסטנדר, אך סבלנותם לא עמדה והם החלו לצווח בהתלהבות כי רבה.
דריידל קם לפתע  וציווח:
"שקט, שקט בעזרת ילדים!"

דריידל לא נרגע מאותה פרשייה ממתקית, הכיצד יאבה החוצפן מוישה  גנץ לסתור את מעמדו הבלתי מעורער ולחלק ממתקים ביד רחבה לאותם ילדים זאטוטים.ועוד איכה ידע האם ממתקים אלו כשרים בהשגחת הבד"צ או שמא ממתקי עכ"ם אלו המיוצרים בבירת הממתקים העולמית שטאעקהאל"ם, אמנם נכון, הנה יהודים אלה מרחוק באו והפריחו את המניין השומם, אך סתרו את מעמדו תרתי דסתרי, שהרי משפחות נחשון, עמינדב, גאואל ובן מכי היכו את בית כנסת כיתת המים במניין פורח ויצרו שם בית כנסת נוסח ארץ ישראל ולא נוסח פולין הישן והטוב מבית אמא ואבא אשר בעיירה מרשלקובסקה.
יום השבת קרב ודריידל טיכס עצה וגם התייעץ עם אשתו ציפקה ואז יום שישי אחרי כן פנה אל חנות הממתקים של חביליו אשר בשוק הגדול ויצא לאחר שקנה משם שק מלא בדברים מעניינים ומנעימי חיך.ובבוקרו של שבת, עמד דריידל ליד הכניסה לכיתת המים והנה נכנסו הזאטוטים והוא עמד עם שק היוטה ולכל ילד שנכנס חילק שקית של קילו וחצי סוכריות הכוללת בחובה נחשים, עקרבים, עיני שקדים,סוכריות מנטה, מרגליות מרציפן, טופי ממולא  בתשעה לוגין של רום וכהנה וכהנה כטוב לבו של חביליו הסוחר והכל הכל בהשגחת בד"צ מענשעסטער.

הנה קיבלו הילדים, תשעה במספר את חבילת הסוכריות העצומה המתקראת קאפוט"ע של כמות, וילכו לשבת, והנה באותה שורה של הילדים בא ונעמד מוישה גנץ וראה את שקרה, ונעצב לבו עד מאוד כי הנה דבר טוב שהוא עושה לא מתקבל בחיבה, ודריידל הביט בו וחייך חיוך ארסי, ובתיק הטלית של גנץ היו אמנם סוכריות לילדים אך לא בכמות של דריידל אשר הביאם ושבר את השוק, מה שנקרא, ועתה בעת קריאת התורה לא בא אף ילד ליטול ממתקים מאת מוישה גנץ כי פקעה בטנם מרוב דברי תרגימא, וגנץ נעצב אל לבו עד מאוד וטמן ראשו בטליתו ודמעה אחת גדולה התגלגלה מעינו כעוגמת נפש גדולה.
ודריידל הביט בגנץ ולא אמר דבר.
ומוישה גנץ גלגל דמעה גדולה שירדה לרצפה ואחר כך עלתה למרומים ומישהו שמע את לבו השבור, ואת דממתו ומיד לקח את הטו"ת שלו ובאותה שבת חדל מלבוא לכיתת המים..

הנה לא אלמן ישראל וחצי מהילדים שקיבלו  מדריידל כמות מוגזמת של סוכריות,ולא כמות מבוקרת של מוישה גנץ, אכלו אותם לתיאבון בבת אחת וקיבלו קלקול קיבה רציני שעלה בביקור בקופות חולים ואילו ההורים שראו שדריידל נתן כמות מוגזמת של דברי מתיקה, עלו אל ביתו בקומה השנייה של בניין ישיבת הרב ירחמיאל ופנו אליו בתלונה ובטרוניה והנה יצא אליהם ולא השיב אליהם אלא בתשובה מתחמקת:
"ממתי אוכלים סוכריות לפני קידוש?"
"למה נתת להם  לפני ועוד בכמות מוגזמת שכזו?" התפרץ נחשון המזוקן , אחד המתפללים החדשים
דריידל שתק כי ידע את הסיבה לאשורה וכן כי לפניו לא עמדו תלמידים אלא אנשים בוגרים בעלי זכויות ותלונות.וכן איווה בלבו להיפטר מאותם יהודים צברים משיחיסטים אשר אינם כבני הגולה אי שם בין פולין לליטא.
"אתה שותק. אנחנו לא נשתוק!" אמרה אשתו של נחשון.
ומאותה שבת חדלו המתפללים מיש"ע מלבוא בהיכל כיתת המים,כי סברו שמדובר בבית כנסת מאובן שאינו רוצה דם חדש הנערה בקרבו.

ביום בוקר שבתי אחד עמד דריידל בקרן הרחובות נהר שלום ופינגלבלום בסמוך לבית כנסת הקטן שלו, הנה הוא מרדף כבר חצי שעה אחרי עשירי למניין, ולא מצא והקהל דחוק וטורחא דציבורא עליו ועל כמותו ובן אנוש ממאן לבוא. והנה רואה הוא יהודי בעל כובע המכסה על פניו, הוא  מוכר מאין כמותו, ודריידל עוצר אותו לאמור:
"יהודי יקר, השלם, השלם נא המניין! הו הו אדם אחד!"
והנה יהודי זה מסיט את מגבעתו ודריידל רואה מולו את דמותו של מוישה גנץ, ומוישה מביט אליו ומחייך לעומתו, עוזב אותו לאנחות פונה בצעדים רחבים אל עבר בית הכנסת השני ומותיר אותו  להכות על חטא.