אני פורשת כפיי
לקבל את הטעם ההוא
שלחלוחית ממנו
או ריחו המריר-המתוק
כבר גונבו אליי בחשאי.
צלליות חסרות שם
מרחפות סביב תודעתי
אם אתרכז הרבה
ודאי אמצא.
אבל אולי נוח לי
עם החיכיון הזה
עם חוסר הידיעה
שרק איתו
התקווה אפשרית.
[ליצירה]
...
מביט, הרי לך כלל:
כל פעם שאני מפרסמת פה קטע, זה בגלל שלא הצלחתי לכתוב שיר.
כלומר, הקטעים שלי הם שירים מפוספסים. או משהו...
(ו-נו, חבר'ה, אפחד לא כבר לא מזהה ציטוטים מרחל?)
[ליצירה]
..
הרעיון טוב, היה עוד יותר טוב אם היה אפשר לעשות את זה בצורה פחות מבויימת.
את יודעת, תמונה סטייל אלכס-ליבק שכזאת. שכמובן שבשביל רוב התמונות הוא יושב שעות ומחכה לרגע המתאים, אבל בתמונה זה נראה כאילו הוא תפס את זה ממש במקרה ובלי הרבה מאמץ.
[ליצירה]
...
אין לי מושג מה פשר עצימת העיניים.
אישית, אני מודה שלא הטרדתי את עצמי במחשבות יותר מידי, הרב הנדלר אמר כך, אז היה כך. החוויה הזאת התווספה לאוסף של חוויות חדשות ומוזרות שחוויתי במסע ההוא.
[ליצירה]
...
ההוא עם הנמשים (: צודק, ישרוּת זו באמת תכונה, זו דרך חיים. זה שונה מיושר.
וחוץ מזה שכשאני כותבת ככה אני מרגישה כמו כל הרבנים הגדולים... תיכף אני גם אתחיל לכתוב "ייחדות" כמו הרב סלובייצ'יק.
[סליחה על ההטפלות לפרטים הקטנים...]
[ליצירה]
...
כדי שיאשרו לי את זה ב"במה", הייתי צריכה לכתוב מתחת לשיר, מאיפה לקחתי כל ציטוט / פראפרזה על ציטוט.
לדוגמה:
זו אני בו, אני בו / באלפי ציפורי שותקת- פראפרזה על "בגני נטעתיך" של רחל.
[ליצירה]
...
אני מבינה את מה שרן מנסה לומר,
אבל כיוון שאני רואה באומנות ובכתיבה בעיקר כלי לביטוי ולהבעת הרגשות, ולא רק כלי להעברת מסרים-- קשה לי עם הניסיון לכפות על עצמך לכתוב אופטימי גם אם אתה ממש לא מרגיש ככה.
מה שניסיתי לומר לרן הוא, שאני מעדיפה לדבר על "אני לא שוקע בעצבות" ולא על "אני לא כותב שירים עצובים". מי שמלמד את עצמו, גם במצבים הקשים, לא לשקוע בעצבות-- יראה טוב וחסד. וממילא גם לא יכתוב שירים מלאים בעצבות.
אבל מי שכן שוקע בעצב, וכופה על עצמו לכתוב אופטימי, זאת בעיה.
תגובות