גוסטב

או

הרשמים וההתפעלויות אשר הולידו ורקמו את הסימפוניה החמישית בנפשו של גוסטב מהלר

הם פשוט באו וגררו אותו מהמיטה באמצע הלילה. עד שהוא התעורר הם כבר הספיקו להוציא אותו דרך החלון כך שלא היה באפשרותו להתנגד וגם לא היה כדאי. הוא היה תלוש בין שמיים וארץ.

מתוך תריסר שנשלחו, ארבעה תפסו אותו בגפיים והשאר ליוו אותם כל הדרך למעלה. השמיים היו נקיים ושחורים לגמרי, ואור הלבנה הבהיק על כנפיהם וכותנותיהם הלבנות. מזג האוויר היה רגוע לחלוטין אך הקור שחדר לעצמותיו הציק לו כמעט כמו אחיזתם האכזרית את אצילי ידיו. הם עפו גבוה גבוה במשך כמה שעות בלי שנחו ולו לשנייה אחת. מהירותם הייתה קבועה ותנודות כנפיהם היפיפיות כמעט ולא השמיעו שום רחש. הם עפו עוד ועוד עד שהגיעו אל שער השמיים. לאחר שעברו אותו הם כבלו את גוסטב בשלשלאות אל כסא ברזל ענק שניצב בחלל רחב וקודר. הם החלו להתעופף סביבו כאחוזי טירוף ורק אז הצליח גוסטב להביט היטב בתווי פניהם הלבנות והנשיות ובשערם החלק והשחור כפחם.

"אנחנו יודעים עליך הכל גוסטב", הטיח בו אחד המעופפים. "עלינו על המזימה שלך", הוסיף השני. "שלא תעז לעשות זאת". "אתה תהרוס את העולם". "מיליונים יהרגו". "אתה לא תסלח לעצמך על זה". "גם אנחנו לא נסלח". "האם כך ראוי לסיים מאה שנות אומנות?".

"מה לעזאזל אתם רוצים ממני?", אמר גוסטב בקול רועד, "אין לי שמץ של מושג על מה אתם מדברים!", הוסיף. "אל תיתמם!", ענו צחורי הפנים. "אנחנו יודעים הכל על היצירה החמישית שלך". "מה אתה חושב שאתה? נביא זעם?!". "מי נתן לך רשות לפתוח תיבת פנדורה שכזאת?"."כיצד העזת לצייר אלימות בצלילים?". "האם עובד שטן אתה?". "בוש והיכלם!".

מעוף הכותנות הצחורות סביבו כמעט וגרם לו להקיא, אך הוא אזר אומץ ואמר: "אני באמת לא יודע על מה אתם מדברים ואין לי עדיין שום יצירה חמישית". "האומנם?", שאל אחד משחורי השיער. "אם כן הבה ונשמיע לך". התרועות החלו להדהד והדיסונאנסים הרטיטו את המרחב, קרנות היער התחננו לפורקן והאדג'ייטו השיב להן בשלילה. "עכשיו אתה מבין? או שנסביר לך בעינויים?". "כן! בא ונסביר לו בעינויים!". "נסביר לו עם צבתות וברזלים!". "נראה לו מי ברא את האינקוויזיציה!".

"לא! בבקשה לא!", התחנן גוסטב. "הו! עכשיו הוא מתחנן, האם הוא ראוי לרחמים?". -"לא! אסור לרחם עליו בשום פנים ואופן, גורלו השחור של העולם בידיו". "נלמד אותו לקח".

אחד המעופפים הגיש לכולם צבתות ושאר ברזלים והם החלו מתקרבים אליו. גוסטב כבר היה מסוחרר לגמרי אך להט הברזלים המאיימים חידד את חושיו. "בבקשה לא", הוא צעק, "אני מבטיח אני מבטיח...".

גוסטב הושב אל מיטתו מזיע ורועד מפחד. האם שב מן החלום או משער השמיים? -  זאת הוא לא ידע, אך הוא ידע היטב את אשר ראו עיניו וידע אף יותר את אשר שמעו אוזניו. כעבור פחות מדקה הוא היה בדרך אל שולחן הכתיבה...