מעשה ביוהאן גוטליב ה-12, משיח שחור, חמור כמעט לבן, שוטה הכפר, כהן הכפר ואנשי הכפר

או

מעשה בתולי התקוות

   לפני שנים רבות רבות אבל ממש רבות רבות, על גבול נסיכותו הנדכאת של יוהאן גוטליב ה-12, שכן לו כפר קטן ועני שהלך וקרס תחת עול מיסוי הממון והנפש. אין לתאר במילים את אכזריותו של הנסיך הפרוסי, את רכוש הכפר היה מחרים אל חצרו ואת תושביו היה מוריד אל מרתפיו, והווי ידוע כי היורד אל מרתפיו של הנסיך אינו זוכה לראות עוד את אור השמש ובטח שלא את אור החסד.

   תקוות רבות היו להם לאנשי הכפר, תקוות רבות לישועה מן הסבל ולו בקצת ולו לרגע. תקוות אלו היו הולכות ונגנזות מפעם לפעם, אך עול הצרות ומעשי הדיכוי הנוראים היו תמיד מעלים ומציפים אותן חזרה אל פני הנפש. כך הלכו וחלפו להן שנים רבות אבל לא ממש רבות, הדיכוי הלך וגבר עקב נישואיו השניים של הנסיך, והתקוות כולן, ואפילו הגדולות ביותר, כמעט ונגנזו אבל רק כמעט.

   יום אחד, בעוד כהן הכפר משמש בקודש, הופיע לו בקצהו הדרומי-מזרחי של הכפר אדם כהה רכוב על חמור לבן בעל כתם שחור על חזהו. "התכנסו סביבי כפריים יקרים!", קרא הרכוב. "בואו והסכיתו את אשר על ליבי! בשורה באתי לבשרכם, שמעו ותחי נפשכם". הכפריים הנדכאים התאספו סביב כהה העור בלי להתעכב יתר על המידה יען כי רוח עבדים היתה רוחם ולא היו מורגלים בדרכי הביקורת והוויכוח. "אמור מה בפיך", אמר שוטה הכפר, "אמור מה בפיך או שנסגירך לחייליו של נסיכנו ירום הודו וישליכוך אל מרתפיו בעוון הסגת גבול שלטונו". "לא איש מדון אנוכי", אמר בעל החמור, "גואל אני ובאתי להושיעכם ממועקותיכם". "וכיצד תעשה זאת?" שאל שוטה הכפר. "הניחו לי את אשר עליי לעשות", אמר הרוכב, "דבר לא יעמוד בפני רצוני. עליכם לדאוג לרצונכם שלכם! - האם רוצים אתם להיגאל? האם ראויים אתם להיגאל?". "ובכן, הורה לנו את אשר נעשה למען נהיה ראויים להיגאל", אמרו אנשי הכפר אל הטוען לגאולתם. - "לא נשגב הוא הדבר ולא ניצב הוא בשמיים. כל שצריכים אתם לעשות הוא לגלות לי את תקוותיכם הצפונות. הרי לבטח לכל אחד מכם יש לפחות תקווה אחת או שתיים!?".

   אז הפסיק כהן הכפר משימושו בקודש, הצטרף אל מעגל השומעים ופנה אל הנואם השחור: "לא  אדוני, היה היו לנו פעם תקוות רבות, וחלקן אף גדולות ועצומות, אך הן הלכו ונגנזו מחמת הדיכוי שהלך וגבר לרגל נישואיו השניים של נסיכנו". "אבוי", אמר הרוכב, "דברים קשים הינך מטיל בי, צר לי עליכם ידידיי, דעו כי שותף אני לכאבכם, אך בטוח אני שבסתר ליבו של כל אחד ואחד מכם נשאר לו זיק קטן של תקווה שטרם נגנזה, ומאותו הזיק ניתן להצמיח ולהשיב את התקווה אל כנה. ואף אם נגנזה לה התקווה לחלוטין, חלילה, הרי כל גנזך נועד להיפתח ושערי תקווה לא ננעלו".

   נאומו החודר של כהה-העור הכה בליבם של קשוביו החיוורים ושתיקה עמוקה הלכה ועטפה את כפרם. כל אחד מהם הלך ונבר בצפונות נפשו בחיפוש אחר גנזך תקוותיו. כל אחד חיפש וכל אחד מצא, וברגע שמצא לא חלף יותר מרגע, והתקווה שבה וצפה אל מאוויו הגלויים. "אכן זוכר אני", אמר כהן הכפר, "כה מקווה אני כי בני ישוב אליי מן המרתפים האפלים". "גם אני זוכר", אמר אחד מבני הכפר, "חפץ אני כי ממוני יושב אליי". "ואני חפץ באדמותיי ועדריי", "ואני בתבואתי"... גל של תקוות עתיקות שטף את בני הכפר והם עמדו נדהמים מול צדקתו של האיש אשר ידע את צפונות ליבם.

   "ובכן" אמר הרוכב, "עתה, כל שעליכם לעשות הוא לתלות את תקוותיכם בי, יודע אני כי לא פשוט הוא הדבר כשם שפשוט לאומרו, אך זהו דברי אליכם למען תיגאלו. מחר כעת הזאת אשוב אליכם, אני וחמורי. והיה, אם תיתלו בי את תקוותיכם – תיגאלו, ואם לאו – תישארו שקועים בביבכם עמוס התקוות".

   הרוכב וחמורו המנוקד שבו מזרחה ואנשי הכפר שבו אל כפרם כשתקוות רבות מנצנצות בליבם. אך כשם שליבם התמלא בתקווה, כן התמלא בחשד – "מיהו זה האיש אשר יעז להתיימר כגואלנו? וכי חכם הוא ממנו, וכי נחשל הוא מכל עברנו? מיהו החצוף שיתנסה להיות למשיחנו?".

   לעת ערב, התכנסו להם כל אנשי הכפר בבקתת הדיונים ופרסו את ריגשותיהם זה אל מול זה. "אכן חשבתי בתחילה לתלות תקוותי בכהה-העור", אמר כהן הכפר, "אך בטוחני שטעיתי, אל לנו לשים מבטחינו באדם המשריץ נבואות לכל עבר. פעמים רבות מדי שמנו מבטחינו, אנו ואבותינו, ביחידים מיוחדים ולא נושענו. אמרו לי, אהוביי, מה יום מיומיים? מדוע נשים מבטחינו בחמור כהה דמוי אדם רכוב על חמור בהיר דמוי חמור?". אנשי הכפר הסכימו פה אחד כי נכונים דברי מנהיגם. "אך מה נעשה עם כל תקוותינו אשר הציף בליבנו החמור ממזרח?", הטיחו כולם בהתרסה מרומזת, אך מעודנת. -  "אל דאגה, אהוביי, חשבתי על פיתרון מחוכם לבעיה זו. עשרות שנים של דיכוי נוראי לימדונו להתמודד עם מצבים קשים מזה – ובכן, נתלה בו את תקוותינו בדרכנו שלנו".

   למחרת, שב הרכוב אל הכפר ושמח לראות את כל אנשי הכפר מכונסים ומצפים לבואו. אך הוא לא שמח לראות את ערימת התקוות המושלכות למרגלותיהם. הוא הצליח לזהות את תקוותו של כהן הכפר מבצבצת מתוך הערימה, הוא גם הצליח לראות את התקווה ליבול, אך את היתר בקושי הצליח לזהות. ניכר היה כי כל התקוות עונו קשות והושחתו עד כמעט לבלי היכר במשך הלילה.

   "מה עשיתם?", שאל הרכוב, "שמא נטרפה עליכם דעתכם?". הכפריים לא פצו את פיהם ולא ענו דבר, לפחות לא בדיבור, הם תפסו את הטוען לגאולתם והורידוהו מחמורו. "עזבוני, אחיי, עזבוני!", צעק הרכוב. אך צעקותיו לא הועילו להבריחו מגורלו. הם כבלוהו בשלשלאות ותלוהו גבוה במרכז הכפר למען ירקב לדיראון. אחר כך הם נטלו את כל תקוותיהם המדממות ותלו אותן בבשרו ע"י קרסים מעונקלים. הם לא שכחו את החמור ולא את שוטה הכפר ואף אותם הם תלו בבשרו של השחור. צווחותיהם של תקוותיהם המיוסרות הצטרפו אל גניחותיו של החמור, ותחנוניו של השחור התמזגו בתחינותיו האחרונות של שוטה הכפר. אנשי הכפר העיפו בהם מבט חטוף אחרון בטרם שבו אל בתיהם.

   לעת ערב, חזר כהן הכפר אל בית התלייה והעלה באש את שנשאר בו. עשן סמיך היתמר אל ענני השמיים והאביך את האוויר. אך כהן הכפר לא טרח להביט או לרחם, אלא שב אל בקתתו ושקע בשינה העמוקה ביותר שישן מזה שנים.

   אנשי הכפר עוד האריכו שנים וימים וחיו את חייהם באושר רב בלא שמץ של תקוות, לא גדולות ולא קטנות. ליבם היה טהור לגמרי מייחולים ושאיפות וממילא גם נקי ממחלות ותעוקות. הם התפלאו להאריך ימים עוד הרבה אחרי שחייו של יוהאן גוטליב ה-12 באו אל סיומם במיתה משונה ונוראה ע"י הפראיים מהמזרח. אומרים כי כהן הכפר בעצמו תפס את כסאו של יוהאן גוטליב ה-12 והשיב אל בני עמו את רכושם הגזול. בנו האבוד של כהן הכפר נמצא למרבה הפלא בריא ושלם והוצא מן המרתפים אל אוויר העולם ואור השמש. כהן הכפר המשיך לשלוט בעמו בהן צדק במשך שנים רבות, אבל ממש רבות.

   מי היה אותו רכוב כהה-עור? האם היה משיח אמת או משיח שקר? אף אחד לא יודע, חוץ ממנו כמובן. אך כהן הכפר תמיד זכר כי אושרם וחירותם של בני כפרו נולדו בזכות האיש שבו נתלו כל התקוות.