"...צר היה כ"כ הייתי אז מוכרח לפרוס כנפיים
ולעוף..."
לעוף....כציפור...עפה - חגה מעל הכל...רואה הכל...
זה מתחיל מכבישים. מהירים, ישרים, שחורים. חצים, פסים, סימונים לבנים. – שלא יטעו. שלא ייפגעו.
המדרכות השחוקות. הנעליים. עקבי הגברות, וסוליות הילדים. מטריות, תיקים, שקיות. ראשים, תסרוקות, כובעים...
- מחשבות. מיליוני מחשבות. רעיונות, חלומות, שאיפות, תפילות. שלטי חוצות. גגות.
דודי שמש המחוממים כל הקיץ. צלחות לווין המשרתות את הבורחים.
מחוז החולמים. האובדים.
דגלים – שירים – סיפורים של חיים.
עננים – נמוכים, נמוכים, כמעט טובעים – מאיימים לכסות את ראשם של אנשים.
זרמי אוויר קרים – פוגעים – חותכים את דממת האשליה.
המבטים החודרים – כמו מחוררים את נצח השמיים.
צלילה, מקור פוגע, נוגע, גווע.
כמו לאסוף אל תוך הכנפיים את יפי האדם הפשוט, הנאבק.
לאחוז בעלה הזית – חוסר האמון ביונה הלבנה, בתמימותה.
להפיל, להנחית לכולם – לתוך אותן מחשבות גדולות כ"כ – להכניס את השתיקה הפשוטה, המוצנעת.
ציפור מעלינו. על כולנו. אם רק היינו רואים אותה, שומעים את שתיקתה, כשהיא שוקעת אלינו. אל מי שאנחנו. או אולי אל מי שכבר איננו.
תגובות