יצחק במלרע

מבוסס על סיפור אמיתי

הכל התחיל לפני ארבע שנים, בערך. כיתה א´ בבית הספר עש יוסף טרומפלדור. בבית ספר פרטי זה התאספו רק בני אריסטוקרטים עשירים שדאגו שבניהם יקבלו חינוך טוב והשכלה טובה, כי משם הדלת היתה פתוחה לתיכונים מוצלחים לא פחות. כך הכרתי את יריב, בנו של מנכל בנק הפועלים; יובל, בנו של נגיד בנק ישראל; יואב, בנו של פרופסור לכימיה באוניברסיטת תל אביב; נמרוד, בנו של סוחר פרוות מאוסטריה; ויצחק, במלרע כמובן, יתום מאב, ועני למרבה הפלא, שאימו האומללה עמלה שעות רבות של עבודה באטליז כדי שיקבל חינוך טוב. כזה מן משקפופר תמים, והיחיד, אולי, שבאמת היה גאון, כך שבעולם כמו שלנו מהר מאוד הוא מוקם בתחתית ההירארכיה של שרשרת המזון. ותאמינו לי, הוא סבל, סבל הרבה.

כל אחד נטל נתח מסוים מכישרונותיו או חולשותיו של יצחק. כולם היו מרוצים. כולם, חוץ ממנו כמובן. יריב היה דואג לכך שלפחות פעם בשבוע יצחק יזייף למענו אישור של אימו על כך שהיה חולה, או מה-שלא-יהיה. עובדה זו כיסתה על הברזותיו הרבות. כשרון זה ירש יצחק מאביו שהיה זייפן צ´קים ושאר חתימות, מה שבסופו של דבר הביא אל מותו הטראגי, כאשר זייף חתימה אחת יותר מידי.

יצחק היה קצר רואי עד כדי כך שעדשות משקפיו היו עבות יותר מגלגלי עיניו. הוא נזקק תמיד למנורת שולחן שתאיר את ספריו ומחברותיו. יובל היה דואג לעיתים תכופות לחבל בשקע שאליו התחברה המנורה כדי להקשות על יצחק בקריאה וכתיבה. יצחק, שאהב את החכמה יותר מכל, לא ויתר לעולם והמשיך ללמוד כך שמספר משקפיו הלך וגדל, ועיניו הלכו וכאבו.

יואב, שהיה, כאמור, בנו של פרופסור לכימיה באוניברסיטת תל אביב, היה מרעיל את הסנדביץ´ של יצחק בציאניד שהיה גונב מחדר העבודה של אביו. ברוב חסדו הוא תמיד היה מודיע על כך ליצחק לפני הארוחה, כדי שלא ימות, חלילה, אלא רק יישאר רעב. יצחק, שהתייאש מיכולת עשיית הצדק של המורה טובה, שהושפעה בקביעות מוועדת ההורים העשירים, לא הוסיף להתלונן. אפילו לאימו האומללה לא אמר דבר, כדי שלא לצערה.

נמרוד היה אידיוט גמור עד כדי כך שלא היה מסוגל להכין שיעורי-בית או כל מטלה אחרת בעצמו. וכמובן, יצחק הוא זה שהכין אותם בשבילו בלי להשמיע קול ציוץ. הוא זכר היטב כיצד נשברו לו זוג שיניים ומשקפיים כשניסה פעם לסרב לנמרוד.

ואני, מעולם לא הצקתי ליצחק. ריחמתי עליו כל-כך, התפללתי למענו, ועוד יותר ריחמתי על שאר חברי האהובים לכיתה, על שמשחיתים את נפשם ברשעותם. התפללתי לא-ל שיסלח להם.

לרוב היה יצחק מדוכדך. שני דברים האירו את חייו: אימו האומללה והאהובה שהיתה מסרקת את שערו השחור על עורו הבהיר כל בוקר. ושיעורי הנדסה, בהם הוא היה גאון עוד יותר מכל תחום אחר. תמיד היה משחק במחוגת נחושת שירש מאביו, במין אובססיה שכזו, עליה הוא היה פורק את כל מועקתו.

כך התנהלו הדברים במשך למעלה מארבע שנים. עד שיום אחד...

ויהי היום והנה טובה המורה, כהרגלה, שאלה את הכיתה שאלה, וכרגיל אף אחד לא הצביע. אלא שהפעם גם יצחק לא הצביע. מה?! אינך יודע את התשובה, יצחק? שאלה המורה, אתה רוצה שאתקשר לאימך האומללה ואזמין אותה לשיחה? הרי יודע אתה, יצחק, שאין לה פנאי לכך, כיוון שהיא עובדת בעבודה הבזויה האחרונה שעוד נשארה לה, וגם את עבודה זו עלולה היא לאבד. יודע אתה שהיא המפרנסת היחידה בבית. תלמידי הכיתה פרצו מייד בצחוק מלגלג ומלא עונג.

נמאס לי! ענה יצחק. ממה נמאס לך? שאלה המורה. מהכל! ענה יצחק כשמבטו מושפל. מכאן ואילך רצף מקרים מוזר פקד את הכיתה.

בהמשך היום חשב לעצמו יובל, הגיע הזמן לנתק את החשמל של הנורה של המשקפופר... מיד נשמע קול נפץ בכיתה, ידו של יובל נדבקה לחוט החשמל והוא רטט, הסתמר והתפחם עד שהתפגר. מה קרה כאן? שאלו המורה והתלמידים. כנראה שמישהו גילף את חוט החשמל וחשף את חוטי המתכת שלו, וכנראה שמישהו גם דאג לחבל במפסק הפחת הדהדה בת קול בכיתה. כל כך ריחמתי על יובל, התפללתי לעילוי נשמתו.

טובה המורה הודיעה שכדי להירגע מהזעזוע הנוראי כולם יאכלו מיד ארוחת עשר. כחמש דקות לאחר שהחלו בארוחה החל יואב להשתנק ולהחליף צבעים, עד שנפל על הרצפה קשה וקפוא כגבס. מה קורה פה היום? שאלה המורה. כנראה שמישהו שכח להחליף את הסנדוויצ´ים, או שמישהו אחר דאג להחליפם שנית ענתה בת קול או שמא היה זה קולו של יצחק. הזדעזעתי מן המעשה עד שנאלמתי דום.

טוב, האוכל לא יועיל פה היום, הגיע הזמן לצאת להפסקה אמרה המורה. כעבור עשר דקות שבו כולם מן ההפסקה ולפניהם נגלה מחזה נוראי. יריב ישב על כיסאו כשראשו רכון על השולחן וידיו מושפלות מטה. מצחו טבל בדם שהחל לטפטף גם על ברכיו. בשתי ארובות עיניו היתה נעוצה מחוגת נחושת מפוסקת. על השולחן היה מונח נייר כלשהו. המורה נטלה אותו, ניערה אותו מן הדם, הביטה בו ואמרה: זהו כתב ידו של יריב! זהו מכתב התאבדות, שבו הוא אומר שאינו יכול לשאת יותר את ייסורי מצפונו על שהציק ליצחק. אבל מי מתאבד בצורה שכזו? שאלו התלמידים. יכול להיות שמישהו עזר לו, או אפילו יותר מכך ענה יצחק, תוך כדי שהוא מנקה את עדשות משקפיו העבות בחולצת הפלנל שלו. גרוני השתנק מדמעות ולבי עצר מלפעום מרוב אבלי על יריב אהובי.

כולם לשבת! אמרה המורה. נמשיך בשיעור כאילו לא קרה דבר, זוהי הדרך היפה ביותר להנציח את זכר יקירינו. אמרתי לכם בשבוע שעבר להכין עבודות, מה הכנת, נמרוד?. הכנתי מכונה שקוטלת יתושים באופן אוטומטי אמר נמרוד, הוציא את המכונה מתיקו והניח אותה על שולחן המורה. כיצד זה עובד? שאלה המורה, ובכן יצחק אמר לי... אהה... כלומר, יש כאן מודל של 300-K שכאשר יתוש עובר לידו גלי הקול שלו מוגברים באמצעות המיספרוקרופרופססור... שמפעיל על-ידי מעגל אלטרומגקנטי את הדק התרסיס שהורג אותו. מממ... מתוחכם מאד, יצחק ודאי לא היה יודע להכין מכשיר כזה אמרה המורה, הראה לנו כיצד הוא פועל הוסיפה. נמרוד לחץ על מתג ההפעלה ובו ברגע התפוצץ מיכל הריסוס. מה שקרה לנמרוד הוא כדלהלן: עצם החזה שלו נדבקה לעמוד השדרה ובכך באו חייו לסיומם. מה שקרה למורה היה קצת יותר מורכב: נוזל צמיגי בוער הותז אל פלג גופה העליון וחתיכות מיכל מתכת מלובנות מסמרו אותה ללוח. בכך באו גם חייה שלה אל סיומם.

מה קרה פה? שאלתי אני לתומי. כנראה שנמרוד החדיר נפאלם לתוך המיכל במקום ריסוס וכן החלפתי... אהה... כלומר, החליף את חיבורי המגעים ענה יצחק. בכך נתרוקנה כל כיתת הלימוד שלי.

בעצם הסיפור היה יכול להסתיים כאן וכולנו היינו מרוצים. יצחק היה מרוצה על שנקם באויביו הרשעים; אתם, על שהצדק שב אל כנו; ואני, על ששרדתי את התופת הנורא. אבל ישנו המשך קצר בכמותו וארוך באיכותו. כי לא פחות ממה שרשעים הם הנטפלים לחלשים, רשעים הם אלה שעומדים מנגד ולא עושים דבר. ואף יותר מהם, כי הם מרגישים מוסריים. אומרים הם: אני בסדר! אני לא פוגע אפילו בזבוב!.

לכן אמשיך בסיפור ואגלה לכם את שמי. לי קוראים ישו, שמרחם על כולם, אפילו על הרשעים. אותי ירצח יצחק, במלרע כמובן, עם סכין המטבח של אימו האומללה בעוד יומיים. הוא יכניס אותי אל תוך מטחנת הבשר של הנקניקיות, כך שאת גופתי לא ימצאו, אך את בשרי ודמי מסתבר שיאכלו וישתו.

מה ששנוא עליך עשה לחברך לפני שיעשה הוא לך.