בלאי

     זה לא שהיתה להם מנוחה ובטח שלא שלווה, אבל לפחות הכל היה קבוע וידוע מראש – הרבה חקלאות, מעט גשם, נפחים עמלים ושמיים קודרים.

     אך העגלה שלו עצרה ממש באמצע העיירה וכעבור מספר שניות התנגש בה הקרון הנגרר ועצר אף הוא. מן העגלה ירד אדם שמן ועב בשר, לבוש ברדס משומש למכביר. הוא נאלץ לחכות עד שכולם ישובו מן השדות ובינתיים פתח את וילונות הקרון ופרש את מרכולתו המשונה.

     השמש הלכה ופנתה והתושבים הלכו וחזרו מן השדות. רובם שבו לביתם מיואשים ומדוכאים כהרגלם, אך כמה עשרות מהם עצרו על יד הקרון ובחנו את סחורתו המוזרה. "שלום לכולכם תושבים יקרים!", הפתיע אותם הרוכל מאחור. "ודאי תמהים אתם, מי אני ומהי סחורתי, ובכן אענה על הכל – על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. התכנסו והתקרבו ללא היסוס למען תבחנו את סחורתי ותשמעו את דברי". הוא חצה את הקהל ונכנס אל הקרון, כעבור רגעים מספר הוא הציץ אליהם מפתח הקרון והמתין לשאלותיהם.

     "ובכן, מי אתה ומהי סחורתך?", שאל אחד מקשי היום. "שאלה מצוינת שאלת ידידי, אך תשובתי מצוינת שבעתיים. סחורתי פרושה בפניכם, פקחו את עיניכם והביטו בעצמכם!". – "מה זאת אומרת פרושה בפניכם? אלו בסך הכל שקים שחורים", אמרו התושבים בנחרצות. – "נכון מאוד, אך אילו אינם סתם שקים שחורים, אלא שקים שחורים מיוחדים". – "במה נתייחדו שקים אילו משאר שקים?". הרוכל השמן זקף את קומתו, שאף נשימה עמוקה ואמר: "ידידיי, ודאי חושבים אתם כי טיפש אני, אך לא כן, הנני יודע טוב מכם מהי בעייתכם הגדולה מכל ואף יודע אני כיצד לפותרה. הנני קורא את מחשבותיכם דרך לובן עיניכם, אך לא ולא! בעייתכם איננה הבצורת או קושי הפרנסה, וגם לא בידודו של כפרכם, או מיעוט דרכי הגישה אליו – בעייתכם היא מצפונכם". – "מה זאת אומרת 'בעייתנו היא מצפוננו'?!", שאלו התושבים בתמיהה מתובלת בזעם.

     "לאט לכם, לקוחותיי, לאט לכם", ענה הרוכל. "מהי עבודתך ידידי?", פנה אל אחד התושבים. – "הנני חקלאי קשה יום". – "ומהי הכנסתך בשנה?". – "כשני רובלים שחוקים". – "ואם במקום לעבוד כמו חמור ולהרוויח כמו עכבר, היית פשוט גוזל את ממונו של שכנך? הלוא היו נפתרות כל בעיותיך תכף ומיד". – "אכן, אבל.." – "בלי אבל ובלי חבל", קטע אותו הרוכל. "אני יודע מה רצית להגיד – רצית להגיד שזה לא בסדר ולא מוסרי, ואם כן מתברר שצדקתי, בעייתכם היא מצפונכם".

     התושבים התפלאו מחוכמתו של הרוכל השמן, ולחשושים רבים הציפו את הקהל. "וכיצד תפתור את בעיותינו?", שאל אחד הנפחים המיוסרים. "שאלה מצוינת שאלת ידידי, אך כרגיל, תשובתי מצוינת שבעתיים. שקים שחורים אילו אינם שקים רגילים כלל וכלל – הם תרופה לתעוקת המצפון – 'והיה ועשית מעשה רע ומצפונך מעיק על ליבך ולקחת את מעשך הנורא והשלכתו אל שקך השחור', זהו פסוקי וזו אמרתי. ברגע שתכניסו את מעשיכם הרעים אל השק, ישכחו מכם ייסורי מצפונכם ותחלוף תעוקתכם, אף אני מחזיק על גבי בקביעות שק שכזה, וחיי מאירים לי פנים".

     התושבים היו המומים ונרגשים מהמצאתו המעולה של הרוכל ונהנו מהמחשבה על חייהם לאחר קנייתו של השק.

     "אך כיצד נקנה את השק השחור? הרי עצם קנייתו היא מעשה לא מוסרי", שאל אחד החקלאים. – "שאלה מצוינת שאלת ידידי.." – "כן כן, הנני יודע שתשובתך מצוינת שבעתיים", קטע אותו החקלאי. הקהל געה בצחוק מתגלגל, אך למראה פניו המורצנות של הסוחר, השתתק הקהל והמשיך להסכית. – "הו לא, הפעם תשובתי מצוינת תשעתיים", אמר הרוכל בתקיפות. "ראשית, ברגע שתקנו את השק, תוכלו ישר להכניס לתוכו חטא צנום שכזה, בתור מתאבן ראשוני. ושנית, חשוב לדעת שאת השק קונים בתוך הקרון, איש לא יידע אם קנית אם לאו ומצפונך אם כן, יישאר שקט ושליו".

     התושבים שמחו בפתרונותיו של הסוחר המחוכם והמתינו בכיליון עיניים להזדמנות לקנות את מרכולתו העסיסית.

     "גבירותי ורבותיי, עמדו בשורות סדורות מול פתח קרוני! הכינו כספכם מראש, המחיר הוא רובל אחד בלבד, לא פחות אך אפשר יותר. הנני יודע כי יקר הוא המחיר, אך העונג יקר פי כפל כפליים, ועושרכם יושב אליכם, תוך יום או יומיים".

     הם נכנסו אחד אחד אל הקרון הגואל ויצאו כל אחד ושקו בידו, חיוך רחב היה נסוך על פניהם, דבר שזה זמן רב לא קרה בכפרם האומלל.

     "התענגו על מרכולתי אהוביי!", אמר הרוכל, "ואל תשכחו לקשור את השק הייטב עם החבל המצורף לכשיתמלא, חייכם ישתנו מכאן ואילך, ואם תרצו לקנות עוד שק או שניים בשביל הבן והבת, או סתם לשאול שאלה, תוכלו למצוא אותי כאן בחודשים הקרובים. התענגו אהוביי, התענגו!".

     הלקוחות בדקו בהססנות את האיכות של שקם, וניסו בזהירות לבצע מעשה לא מוסרי כלשהו ולהשליכו אל השק. כל אחד מצא את מעשהו שלו – זריקת אבן על כלב, רכילות וכדומה. הם גילו כי נכונים היו דברי הרוכל, השק אכן עבד וחייהם אכן הלכו והשתנו. בתחילה הם גזלו זה מזה חצי רובל, ואחר כך עוד שניים, אך לאט לאט הם התגרו וגזלו גם יבול ופירות ואפילו אנשים ונשים. החמס והעבדות הרקיעו שחקים, והשק הלך ובלע את הכל, נדמה היה כאילו הוא חפץ לבלוע הרבה מעבר לכמות הרוע שניתן היה להרע, אך התושבים התרגלו להזין את השק עוד ועוד ונהנו מן האושר החדש שפקד את בתיהם.

     החקלאות בעיירה הלכה וגססה מאחר ולקוחות הרוכל אבדו את הצורך בה – אין צורך באחזקת שדה חיטה אם ניתן לפרוץ לאסם היבול של התושב שממול ולהלעיט את השק בעוד עוון.

     הזמן עבר וחלף, הלקוחות הלכו ונתעשרו והשקים הלכו ונתמלאו. הלקוחות שבו אל הרוכל כדי לקנות שקים נוספים, והוא שש לקראתם ואמר: "שלום לכם אהוביי, ודאי שאמכור לכם עוד שקים, כמה שרק תרצו, אך מעתה המחיר עלה ברובל אחד, לא פחות אך כמובן שאפשר אף יותר". התושבים קנו עוד ועוד שקים ושמחו לשחרר מכיסם השמן אף יותר משני רובלים למען האדם ששינה את חייהם יותר מכל.

     כך התנהלו הדברים במשך שבועות מספר, אך האושר לא שרר לנצח, לאט לאט קשרי החבלים הלכו ונתרופפו ובדי השקים הלכו ונתבלו.

     אין צורך לתאר את התוהו ובוהו שפקד את העיירה בעת השתחררות מעשיהם לחופשי. הרוע הנעול שנמלט אל אוויר העולם היה חזק שבעתיים והכה את בוראו שוק על ירך. חטאיהם רדפו אותם עד חורמה והורידו את חייהם אל שאול תחתיות. הגולם קם על יוצרו והשק של פנדורה נפתח לעולם. כל העושר ירד לטמיון ואת מקומו מלאו עוני נוראי ורעב עד מוות. הצער והסבל שררו בכל פינה, מחלות אין ספור פרצו בכל סמטה וגופות רבות נתבזו ברחובות.

     מלחמת קיום פרצה בעיירה. אנשים הרגו זה את זה למען כיכר לחם ואפילו למען פחות מכך. הם הצטערו על כך שהפקירו את החקלאות לעורבי השמיים, אך כל הצער הזה, ולא משנה כמה גדול שהיה, לא הועיל להשביע את רעבונם או לחבוש את מכתם. המצפון ששרר בעיירה לפני בואו של הרוכל ושקיו לא היה קיים יותר אף לאחר התפרמותם ובילואם של השקים, הוא נעלם לו אי שם על ידי ההרגל להרע שנעשה לטבע.

     אט אט התכנסו כל הלקוחות הזועמים סביב קרונו האפל של הרוכל השמן. "צא החוצה!", הם קראו אליו, "צא החוצה ותן את הדין על מעשיך". כשגילו שקריאותיהם נענות בשלילה, הם פרצו אל קרונו והוציאוהו בבעיטות. "מה קרה לכם?! הרי אני הושעתי אתכם מצערכם, וכך הינכם משיבים לי?! איה חסדכם ורחמיכם?", זעק הרוכל. אך תחנוניו לא הועילו לו במאומה, הם הכוהו עד זוב דם ושברו את עצמותיו אחת לאחת. בשארית כוחותיו הוא פשט את שקו האישי מעל גבו ודחק את גופו אל תוכו בניסיון נואש ואחרון להימלט מגורלו. אך ההמון הזועם הוציאו חזרה אל הבוץ ורוצץ את גולגולתו באלות ואבנים.

     יש אומרים כי ריצוץ ראשו היתה סיבת מותו של הרוכל השמן, אך אני יודע שכבר כשהוצא מן השק היה מוטל כפגר מת. אינני יודע את מי פגש שם הרוכל – האם פגש את המרמה או את הניאוף ואולי את שניהם, אך היו בטוחים שאותם דברים אשר פגש בתוך שקו, הם שסיימו את חייו.

     אנשי הכפר בעצמם המשיכו לחיות את חייהם האומללים כשם שחיו אותם לפני בואו של הרוכל, אך הפעם שום דבר לא היה קבוע וידוע מראש. כבר לא היתה להם חקלאות וגם לא טיפה של גשם ואף לא פרוסת מצפון אחת לרפואה.