בימים האחרונים, כולנו עדים, (וחלקנו גם שותפים) למאבק הסטודנטים ומעמד הפועלים בצרפת, במחאה על קבלת חוקים אנטי-פועליים, שנועדו לפגוע בעתידם של מליוני צעירים וצעירות שצריכים להתפרנס. המאבק, שהחל בשכונותיהם של הסטודנטים והתפשט לעבר שכבות נרחבות ביותר בחברה הפריזאית והצרפתית בכלל, הינו המשך טבעי למחאות המהגרים מצפון אפריקה, שזיעזעו את סביבות פריז לפני חודש-חודשיים בלבד, אחרי עשרות שנים של עוני ואפלייה חברתית וגזענית חמורה ביותר, שממנה סבלו.

האירועים בצרפת; כמו-גם מחאות חברתיות אחרות, שבשנים האחרונות פוקדות סקטורים שונים בכל חלקי העולם, הם תוצאה ישירה של התעוררות תודעתית ומעמדית מחודשת, בקרב ההמונים.

אחרי נפילת ברית-המועצות והגוש הסוציאליסטי, מעצמות המערב, הגבירו באופן חסר-תקדים בתוקפנותו, את מתקפתן על זכויות העובדים והביטחונות הסוציאליים של ההמונים ברחבי העולם, וקודם כל, במדינות מזרח-אירופה, שרק יום קודם היו סוציאליסטיות, ובמדינות העולם השלישי.

ההמונים - הן במזרח והן במערב - שחשו בזדוניות כוונותיהם האמיתיות של השליטים הקפיטליסטיים, החלו להבין, שסיסמאות החופש והדמוקרטיה, שתחת חיפויין חוסלה ברית-המועצות, היו בסך-הכל סיסמאות והסוואה לרצונו של האימפריאליזם העולמי, לשלוט בעולם ללא מצרים ובלי שמישהו יוכל לעמוד לו למכשול.

חברות ממשלתיות הופרטו, במסווה של רה-אירגון ותוכניות הבראה; סל הבריאות, המוענק להמונים על-ידי המדינה, צומצם וקוצץ; השקעות בחינוך קוצצו גם-כן; איפה שיש מדינות רווחה, נעשים מאמצים לבטלן (במקום אחד, ששמו ישראל, כבר הצליחו). כמו-כן, באופן בלתי-פוסק, נערכות מתקפות ופשיטות על זכויות העובדים (כולל ניסיונות לזרוע פירוד ופילוג, במקומות שבהם כבר ישנה עבודה מאורגנת).

התוצאה היתה, שמספר שנים אחרי התפוררות הגוש-הסובייטי, החלו להתעצב ברחבי העולם תנועות מחאה גדולות, הדוגלות בהתנגדות לגלובליזציה ובמאבק על שיוויון זכויות וצדק חברתי. אחת הזירות המרכזיות להתפתחויות הללו, היתה דרום אמריקה, שבמשך דורות שימשה חצר אחורית של ארצות-הברית, שניצלה ללא רחמים את אוצרותיה ואת כוח-העבודה שלה.

התכנסויות חברתיות בפוטה-אלגרה שבברזיל, החל משנת 2000 והתפרצות המונית אדירה בארגנטינה בסוף 2001, היו אות המבשר את התעוררותה המחודשת של החשיבה המעמדית בקרב ההמונים - בהתחלה באמריקה הלאטינית, וכעבור זמן קצר, גם באירופה ובאיזורים אחרים.

מחאות פועלים בארגנטינה ועלייתם מאז תחילת שנות האלפיים של משטרים שמאליים, בחלק ממדינות דרום-אמריקה, כמו: ארגנטינה, ונצואלה, בוליביה, וכו' - מהוות פתיחת דף חדש בתולדות המאבק המעמדי בעולם. בין כל המשטרים המתקדמים שנוצרו באמריקה הלטינית בשנים האחרונות, לציון מיוחד ראוי משטרו של הוגו צ'אבז - נשיא ונצואלה.

צ'אבז, שהינו איש צבא בדימוס, החל את דרכו הפוליטית באמצע שנות התשעים, כאשר, בין היתר, ניסה ב- 1995 לחולל הפיכה צבאית. כאשר ב- 2001 הצליח סוף סוף להבחר לנשיא בבחירות דמוקרטיות, הכל חשבו, כי מדובר בעוד מנהיג סוציאל דמוקרטי נוסח לולה או בלייר, שינסה אומנם לתקן את החברה, אך יעשה זאת במסגרת הסדר העולמי הקיים, תחת הנהגתה הבלתי מעורערת של ארצות-הברית של אמריקה.

אך מה גדולה היתה שמחת הכוחות המתקדמים בעולם; ולהבדיל אכזבתם של חוגים פרו-אימפריאליסטיים - כאשר נודע, שצ'אבז מתכוון לבנות משטר סוציאליסטי מתקדם, בהאשימו בכל תחלואיו של העולם המודרני, את השיטה הקפיטליסטית ואת הניצול שהיא נוהגת כלפי מדינות נחשלות ושכבות עניות בתוך המדינות המפותחות. עם הגיעו לשלטון, הוגו צ'אבז החל במימוש רפורמות סוציאליות מרחיקות לכת, שבמרכזן - מלחמה בעוני ובאנאלפבתיות, ודאגה לטיפול רפואי חינם להמונים.

במסגרת מאמצים הללו, ממשלת ונצואלה תחת הנהגתו של הנשיא צ'אבז, אירגנה את הגעתם של אלפי רופאים ואנשי חינוך מקובה, שזה שלוש שנים עובדים בונצואלה, ומסייעים לאוכלוסיה המקומית להתגבר על בעיותיה הקשות. בין היתר, רופאים קובניים ערכו בחינם ניתוחי עיניים לאלפי נזקקים, שמשך הרבה שנים, לא היתה להם שום אפשרות לעבור אותם, מחמת העדר ביטוח רפואי, שיאפשר טיפולים רפואיים חינם.

וההתפתחות האחרונה היא עידוד שממשלת ונצואלה נותנת להשתלטות הפועלים הונצואליים על המפעלים שהם מועסקים בהם. אחת הדוגמאות הבולטות לכך, היא השתלטות הפועלים על מפעל למוצרי נייר, שבו מועסקים 1,600 עובדים. כמו-כן, ממשלת ונצואלה העבירה לידיה שליטה על מרבית שדות הנפט בתחומה, שקודם היו בבעלות חברות זרות.

בנוסף לאמור לעיל, יש לציין, שגם ארגנטינה, בראשותו של הנשיא קירשנר, (אומנם בצעדים פחות רדיקליים) מתקדמת בכיוון חיובי. אחת ההוכחות לכך, היא החלטתה בחודש ינואר להיפטר מהחוב של המדינה למוסדות פיננסיים בינלאומיים, חוב שעמד אותה שעה על כ-10 מיליארד דולר, על-ידי פרעון חד-פעמי של כל הסכום.

כמו-כן, בסוף 2005 נחתם הסכם תלת-צדדי בין נשיאי ונצואלה, ברזיל וארגנטינה, להספקת גז הדדית. נוסף לזה, בזמן האחרון, ממשלת ונצואלה פועלת להורדת המחירים על הנפט שלה, עבור המדינות באמריקה הלטינית, כדי לנתקן מהתלות מהבחינה הזו בחברות האמריקניות וכאלה הפועלות בחסות אמריקנית.

כל האירועים הללו ורבים נוספים - שלפי הנראה כרגע, עומדים להתרחש בעתיד הקרוב - מהווים עדות חותכת לכך, שנפילתה של ברית-המועצות ומדינות סוציאליסטיות אחרות, לא היוותה נפילת הרעיון המרקסיסטי-לניני. היום, כאשר כוחות הימין הכלכלי-והפוליטי, מנסים לחנוק את זכויות ההמונים ולהרוס את הישגי המאבקים בני הדורות, קם מעמד פועלים מהפכני חדש, שבניגוד לחלק מהאנושות, הסבור כי היום אין מקום לאידיאולוגיות - מבין את חשיבות הרעיון המהפכני ומלחמת המעמדות, להגנה על זכויותיהם של ההמונים ולביטול משטר הניצול ואי-הצדק.