אני אוהב אותה. אני אוהב את הבגדים שהיא לובשת, תמיד צנוע ושקט. יפה, עם זאת, נקי ואלגנטי. היא לא אומרת בלבוש "תראו אותי!", אבל אני רואה. ונוח לה עם זה, ונוח לי להתבונן.

אני אוהב אותה.

אני אוהב את השרשרת התלויה על צווארה, דקיקה ועדינה. נוצצת בעיניי בצבע הזהוב. והתליון קטן גם הוא, אבל  נושא עמו עבר ומשמעות.

אני אוהב את משקפיה, המקנים לה מראה חכם ורציני, כי כזאת היא. כשהיא קוראת, גבותיה מתקווצות והיא נראית שקועה ובטוחה, בטוחה במה שהיא עושה, בטוחה בעצמה. ושום דבר לא מעניין אותה, כי היא יודעת מה עושה.

שפתיה נשיות-לא נשיות, יפות, חיוורות, אבל יפות. אני אוהב אותן, כי היא נראית מושלם. ומאחוריהן מסתתרות שיניים ישרות ומסודרות, לבנות ונקיות, ונעים לי.

עינייה השחורות כה מביעות. אני רואה חיים בתוך האישונים, אני רואה שמחה ועצב, ציפיה ואכזבה, אהבה... ולא שנאה. על זה אני כל כך אוהב אותה.

אני רואה גומות בלחיים, בורות קלושים שנשארו עוד. הגיל מוסיף לה קמטים מעטים במקומות הנכונים, והפסים הרדודים מקנים לה יופי של גברת, פיקחות ועומק. אני אוהב לדעת כמה היא צוחקת.

ידיה חלקות ושזופות, הן לא מדלדלות ולא מאבדות את עצמן באוויר. אני רואה את השרירים והוורידים וזה נעים לי. כי כל מה שלא נשי הופך נשי אצלה, וזה מה שאני אוהב בה.

ושערה קצר, אך לא קצר מידי. צבעו כהה, ולפעמים כהה יותר. הוא לפעמים זוהר, מלא ברק ומסנוור, ולפעמים חשוך ולא בולט, כאילו לא רוצה להתרברב. הוא מתולתל ולפעמים גלי, הוא מסודר ולפעמים פרוע. אבל אני אוהב אותו תמיד.

הקול שלה הוא לא צורם, ולא חזק ולא חלש. זה קול עדין, הוא רך ומתגלגל. אם היא תשיר – לבי ישיר.

היא חכמה, רואים זאת בעינייה. היא מבינה הכל, תמיד חושבת, תמיד מודעת ומחוברת. היא יודעת, היא תמיד עונה. הכל רגוע, מתחשב.

היא אנושית. לכל תנועה שלה ישנו פירוש, הכל מובן ומתחבר. גופה עומד יציב והיא שולטת בו. שום אי-נוחות אינה נרמזת, כי שפת גופה – שפה צחה.

לבה טהור, אני יודע. אני יכול לראות הילה סביבה. היא – אין בה רוע, אך גם אינה יושבת לה בלי לעשות. היא הבמאי, היא המלחין, היא זאתי שעושה ואף אחד אינו רואה.

היא – היא נתנה לי את חיי. היא זאת, שחיוכה חייך אליי בראשונה. היא זאת, שאת גופה נתנה לי, ואת חומה, שמלווה אותי בחורפים עדיין.

אם תהיי כמוה – אוהב אותך, אך לעולם לא אוותר, ואת אמי תמיד אוהב יותר.