טוני ודאג ריחפו להם בינות לגבישי פלסמה ענקיים במן גליל עבות וצבעוני כשמוזיקה קלאסית משל מלחין בלתי ידוע מרחפת בחלל ומשווה לו מימד אינסופי ואטומי.
חלפו מי יודע מה שנים מאז יצאו את מנהרת הזמן הסודית שנבנתה במדבריות אריזונה ויוטה על ידי צבא ארצות הברית ומהנדסיו הדגולים בימי המלחמה הקרה, הללו עשו "השתדלות" וחפרו קונוס ענק באדמה והשכילו לשלב אנרגית אטום ומחוללים אלקטרונים עצומים.
דאג חש לעזרתו של טוני הצעיר ברגע שנתקע על הטיטניק שעמדה לטבוע במי האוקיינוס האטלנטי הוא ויתר על קריירה ומשפחה ועל ההווה שבו חי לטובת אחוות המדענים.

תמיד תמיד כמעט בכל התקופות בהם נחתו, נאלצו טוני ודאג להפעיל כוח כנגד מבקשי רעתם ותמיד נאלצו "ללכת מכות" עם אותם אוייבים ביודעם כי עברו קורס קרב מגע במכון הכושר של המנהרה בקומה 120 בחדר 333, וכן ביודעם כי בסופו של יום יישלחו לתקופה אחרת כשהם בבגדיהם הישנים המסריחים מזיעה אך הטובים מכיוון שלא שלטה בהם תולעת ורימה וכן במיטב בריאותם כפי שהיו לפני כן.

ברחפם בינות לעבר הווה ועתיד לא היו הם בהכרה כי אם בחלום חסר הכרה כמו תינוק הצף במי השפיר של אמו הורתו, בוודאי היו מתים הם "להריץ קטעים" על הפגישה ההיא עם יהושע בן נון בשערי יריחו ועל העדות הייחודית אודות מוסוליני שהשתגע עוד בימי מלחמת העולם הראשונה.

המקום נראה כמו מחנה מבוצר היטב, הצבע הכתום משל בכיפה, אנשים חובשי כיפה לרוב השתרעו על כרי הדשא ושוטרים צבאו על היישוב והקיפו אותו בגדרות מכל צדדיו, המפגינים הסתובבו עם שלטים וכדומה, אך לא עשו מאום,שלטים לרוב היו שם משלטים שונים "יהודי לא מגרש יהודי" ועוד ססמאות.
טוני ודאג נפלו מגובה של חמש מאות שנה וכמה מטרים, הישר אל כר הדשא באמצע הכפר -כפר אמנון אשר בנגב המערבי.זירת המאבק של מתנגדי ההיתנתקות ומן מקום שהפך לוודסטוק לאומי אלא שבעוד בוודסטוק ההוא היו הופעות רוק כאן היו הופעות של מנהיגי ימין..
טוני התאושש ראשון, הוא שפשף את כתפו הכואבת, והביט סביב, דאג התאושש שני, הסתכל סביבו ושאל:
"היכן אנו נמצאים הפעם? הכל כתום כאן מסביב"
שניהם היו לבושים בבגדים ארוכים יחסית, עוברים ושבים הביטו בהם, ואחד מהם שנשא מליון חולצות בשקית כתומה ניגש אליהם וברגע של נדיבות הגיש להם שתי חולצות כתומות:
"קחו , אתם נראים כאילו אתם צריכים את זה, אגב שמי מושיק,"אמר ונעלם מן העין
לא הרחק משם נראו נערים מתגודדים ויושבים מול מסך טלוויזיה ישן ששידר את "הלב"
ומיד לשמע הג´ינגל הפותח את הסדרה החלו כמה נערים לרקוד הורה כשהם משבשים את המילים של השיר לטובת מטרתם הפוליטית:

הלאה, אל המרחב
אמא, שם במרחק
עוד מצפה לנו דרך ארוכה
.אל מעבר למחסומי המשטרה

"תמוה, שלא מראים את מנהרת הזמן, אחרי כל המאמצים שהשקענו, בקושי תמלוגים אנחנו מקבלים והנה בא מרקו וגונב לנו את הבכורה, הוא מחפש רק את אמא שלו ואנחנו את כל ההיסטוריה!המנהרה לא מקבלת תמלוגים ולא פלא שהיא נקלעת לקשיים תקציביים" לחש דאג
"אני מסכים איתך, זהתמוה לחלוטין, וחוץ מזה עוד לא הלכנו מכות עם אף אחד כאן" אמר טוני.
הם התקדמו לכיוון השער הראשי בבקשם לצאת מן המקום ולנוע הלאה, אלא שלרוע מזלם היה במקום צוות משטרתי שמטרתו למנוע כל יציאה לעבר גוש קטיף, שוטר גברתן,מר שטסרמן רב המעללים והבריון שהתחנך כל ימיו ביס"מ, שני פלאפונים היו בדש מכנסיו, הוא תפס את טוני בדש בגדו ותבע:
"לאן אתם רוצים ללכת בכלל, אין מעבר!"
"עזוב אותי, צנחנו ממרחק של אלף שנים"
דאג התקדם ולפתע תפס אותו עוד שוטר:
"לא תצליחו ללכת לגוש קטיף, אתם תיעצרו בין רגע, אתם במאה העשרים ואחת ולא במאה התשע עשרה, כאן זו מדינת ישראל"
"חה חה חה" ליגלג דאג "היינו בכל מיני מקומות ועברנו כל מיני מחסומים וההתנהגות שלכם לא תשפיע, הלכנו מכות כבר עם נבוכדנצאר, עם עמלק וערפאת  ועם אשמדאי בכבודו ובעצמו!"
שטסרמן לא חיכה להמשך הסיפור והנחית סנוקרת על דאג, דאג לא יצא פראייר ונתן לו בומבה לפנים.
אי שם במנהרת הזמן עצמה ישבה מסיס פיליפ וראתה את הקרב המתחיל, היא נחרדה והתלוננה על כך שאין פרק שהם לא הולכים מכות, ומיד התעשתה ולחצה על הכפתור המעביר בדיוק שדאג שבר את שני הפלאפונים של שטסרמן על הרצפה וצרח לו:
"אני אכנס לכל מקום בזמן ובכדור ארץ בלי המחסומים שלך והחברים שלך!"
ואז נעלמו טוני ודאג, והשטור הנבעת דיווח למחסום כיסופים כי אם יראו שני אנשים מוזרים מתקרבים פתאום שיעצרו אותם ויכניסו אותם לתוך הזינזנה.

אני ממש בשוק, כל קיץ משדרים את מרקו המחפש את אמא שלו, כל קיץ אני רואה את הלב והלב שלי נקרע, אני מעדיף לבבות על האש ולא לב שבור, אני מעדיף שיהיו חמש פרקים וזה הכל, למה שיחפש אותה ויתזז את עצמו בכל ארגנטינה!" אמר דרוויש מול הטלוויזיה שלו בעוד הוא מיטיב את ליבו בספינג´ תוניסאי עטוף במופלטה מעשה ידי אשתו מרסדס, באותו בניין בו גר דרוויש התעצבנו רבים על אודות עשרות הפרקים על אודות הקוף הלבן והילד האיטלקי האומלל הנאלץ לכתת רגליו בארגנטינה וברוזריו כדי לחפש את אמא


טוני ודאג נחתו במן שדה ריק, עץ פה עץ שם ניקדו את השטח המישורי, הם שפשפו עצם מן המכות של שטסרמן, דאג חייך על אודות התזמון המושלם.
והנה נראתה עגלה עם סוס ברקע השדה וקולות זמרה בוקעים ממנה, העגלה התקרבה והם נופפו בידם, אדם בעל שפם דק חבוש כובע שחור עצר את העגלה והביט בהם:
"מה אתם עושים כאן, אתם לא נראים ארגנטינים!"
"מי אתה?" שאלו
ילד בעל ראש גדול ומעיל כתום הציץ מן העגלה בחיוך מבוייש קמעא, קופיף לבן השתעשע עם ילדה קטנה בתוך העגלה, עוד שתי דמויות היו שם שרועות על המיטה.
"תסתכל, הוא לובש כתום, אולי הם בדרך לגוש קטיף!" אמר טוני
בעל השפם הדק היסה את דבריו באומרו: "איזה גוש קטיף, אני אדון פפינו בעל התיאטרון הנודד, הגעתי מגנואה, ויש כאן את מרקו רוסי המחפש את אמא שלו בויאה בלנקה, ומי אתם"
"אנחנו תיירים אמריקאים" אמר דאג
ולפתע טוני נזכר במשהו והוא קרב אל  דאג ולחש:
"אני יודע, אנחנו נמצאים בארגנטינה, וזה מרקו רוסי שמחפש את אמא שלו וכולם מתזזים אותו, בוא ונעזור לו כבר ונגמור את העניין הזה של כל הפרקים הארוכים שחוזרים על עצמם"
"ובגלל זה כמעט לא מקרינים את מנהרת הזמן!" אמר דאג
"מרקו רוסי" קרא
"איך אתה יודע את השם שלי" קרא מרקו וקפץ מן העגלה.
"כולם מכירים אותך ! עברנו בבואנוס איירס ובכפר אמנון, ויש חדשות על אמא!"
"אמא!" צווח מרקו והוא קפץ על דאג ההמום ואמר:
"ספר אנא ספר כל מה שידוע לך, באתי כל הדרך מאיטליה!!!"
דאג לא ידע איך זה נפל עליו, הוא התכופף אל אוזנו של מרקו, אדון פפינו ופיורינה הביטו בהלך המוזר, דאג אמר בקול עדין:
"אמא שלך נמצאת בטוקומן, חזור לבואנוס איירס וקח רכבת, חסוך לך את הזמן!"
מרקו לא ידע את נפשו, הוא בכה בכי של הקלה ואמר:
"תודה, תודה אדוני!"
פפינו התקרב לדאג וטוני באומרו:
"תודה רבה, מקווה שהילד יתאחד עם אמו בקרוב"
טוני נזכר במשהו, הוא קרב אל פפינו ולחש:
"תיזהר לחזור לגנואה, שמעתי שמשטרת גנואה מחפשת אותך שם על הטרדה"
"מההה, אני!" צווח פפינו
"כן אתה" אמר טוני.
"לא יאומן!" זעק פפינו "הרי זה היה לפני שנים רבות!"

דאג קרא לטוני ולקח אותו הצידה:
"אתה לא מתבלבל בינו לבין חן גולדבנד השחקן הישראלי?"
"יכול להיות" אמר טוני בספקנות.

התמונה האחרונה שראו, הייתה של מרקו העוצר בצד הדרך, נפרד מפפינו ולהקתו  ומנסה לתפוס טרמפים לכיוון צפון.
הם נמוגו בערפל הקרב.

רבי דרויש ישב יום אחרי הפרק המספר על הדרך לויאה בלנקה ומיד ראה את מרקו פוגש ישר את אמא שלו בטוקומן והוא נוחת אליה עם מטריה בדיוק שהיא תולה את הכביסה, הוא נאנח אנחת רווחה, אך מיד התעצבן:
"מה זה פה, היייתי בטוח שיש עוד כמה פרקים טובים, יה אללה, כל כך מהר הוא פגש את אמא שלו בזכות שני השליחים מבואנוס איירס!" ארס אבוהם!