ראיתי אותה עומדת בתחנה של אוטובוס מספר 66 בתחנה של השוק. האוטובוס היה עושה סיבוב מתחנת המוצא, עוצר בשוק ומעלה נוסעים לכיוון התחנות בעיר. היא הייתה אשה באה בימים ומלאת סלים, פניה העידו בה כי עברה לפחות את גיל השבעים, מצחה חרוש זיעת קיץ וידיה האדימו מן המאמץ שבסחיבת הסלים. שני סלים היו לה והיא חיברה ביניהם ברצועת בד על מנת להקל את כורע המשא הכבד. מתוך הסלים והשקית העודפת הציצו גבעולי שום וכרפס, ואילו השקית הריחה ריח של דגים. "סבתא" שאלתי "למה לא תקחי מונית?" והיא חייכה אליי ואמרה: "יא קרידו, אני מקבלת קצבה מהביטוח, בקושי יש לי לקנות אוכל לבית" "וזה רק לך?" שאלתי "לא, זה בשביל הילדים שבאים לאכול בשישי ושבת, הם ברוך השם, בנדיצ'ו אל דיו, באים עם כל המשפחה שלהם, יש שלוש ילדים עם ששה נכדים" "אז למה לא תבקשי מהם לעזור לך?" תמהתי "הם עסוקים עם הילדים והעבודה, אני עסוקה בקניות האלה כל יום וככה הם התרגלו מאז שהתחתנו ובעלי נפטר" "ולמה שלא תבואי אליהם?" "אני לא נכנסת בחיים של הילדים שלי!" פסקה והנה בא האוטובוס שהתמהמה, תמיד בעת שחם מידי או קר מידי האוטובוסים האלה מתמהמהים, זהו מעין חוק מרפי. האנשים עם הסלים הסתערו על האוטובוס בכדי לתפוס מקום ישיבה, נטלתי את הסלים של האשה וסייעתי לה לעלות לאוטובוס. תוך כדי הנסיעה נזכרתי בסיפור של אבא גוריו עם בנותיו שהיו באות אליו בכדי לקחת ממנו, וזה הדבר שהיה מקשר ביניהם, הוא היה גימלאי מרוד והן שאבו ממנו את יכולתו, אך אני נזפתי בעצמי על ההשוואה המקוממת. והנה תחנה לפני התחנה שבה ירדתי, בסיבוב שלפני העצירה, עמדה לרדת האשה הקשישה. היא החזיקה בעמודי האוטובוס ודידתה צעד אחר צעד באוטובוס המפוצץ בנוסעים, אל כיוון פתח היצאה תוך כדי שהסלים הכבדים בידה. עמדתי לעזור לה להוריד את הסלים אך הנהג האדיש פתח את דלת האוטובוס ובלם בפתאומיות רבה ! הקשישה עם הסלים שעמדה בפתח כשלה ונפלה אחורה אל קרקע המדרכה! היא רבצה - שכבה חסרת הכרה ודם זב מראשה. ירדתי אחריה וצעקתי: "מי כאן חובש !, יש כאן פצועה !" והנה יצא מן האוטובוס נער צעיר והחל להעניק לה עזרה ראשונה, להעיר אותה מעלפונה ולעצור את הדם. להזדמנות הזו חיכה הנהג הזלזלן, הוא סגר את דלתות האוטובוס ונסע במהירות מן המקום. במקרה היה עמי עט בכיסי, הוצאתי אותו ורשמתי על ידי במהירות את מספר האוטובוס. במהרה הזעקנו אמבולנס והוא הוביל את האשה הקשישה לטיפול בבית החולים, אנו ליוונו אותה. מצבה היה: כמה צלעות שבורות, חולשה וסחרחורת. שמעתי כי ברגע שהתעוררה חיפשה לידה את הסלים ומיד רצתה להגיע לביתה ולהכין ארוחה לילדיה. ואני יצרתי קשר עם אחד מילדיה ונדברנו בינינו להתלונן על הנהג הסורר והפחדן בהנהלת חברת האוטובוסים. הבחור הגיע, והוא דומה אך מעט לאמו מבחינת פנים או אופי, ויחד נסענו אל המשרדים. "תשמע" פתחתי "אמא שלך היא אשה מדהימה, נותנת את הנשמה והלב בשבילכם וגם לאחר שהתחתנתם, אבל היא תהרוג את עצמה בנסיעות עם הנהגים המטורפים האלה!" "זה מה שנותן לה תעסוקה!" אמר הבן "תעסוקה קטלנית" אמרתי והוספתי " אני לא רשאי להטיף לכם מוסר אבל יש תעסוקות הרבה יותר טובות בשביל אנשים מהגיל הזה ואם תרצו לעזור לה אז כדאי שתקנו לה בעצמכם את המצרכים, שהרי יש בידכם רכב!" והבחור השיב "לא תצליח לשנות את האשה הזו" הגענו אל משרד פניות הציבור של חברת האוטובוס, הפקיד המנומנם ששמו היה יוסי ירקון, הביט בנו בעין עצלה ורשם את פרטי המאורע, לאחר מכן לגם כוס תה בנענע הביט ברשימת האוטובוסים וראה את שם הנהג: אבי ירקון. הוא נענע בראשו ואמר: ,בסדר, רשמתי" יצאנו מן החדר. כשהיינו במסדרון שכחתי לומר לו דבר מה ועשיתי דרכי חזרה, הדלת הייתה עדיין פתוחה. הצצתי פנימה. הפקיד לא ראה אותי אך אני ראיתי מה שעשה: הוא לקח את דף התלונה, קימט וגלגל אותו לסל האשפה