געגועים
מסתכלת בחלון. הבתים האפורים האלה עומדים כך, בלי לזוע, כבר תשע שנים. חלונותיהם- חלקם זוהרים באור חם ונעים ומקצתם אפופים בעלטה קודרת.
הנוף הזה מלווה אותי כבר תשע שנים. מאז עברנו לגור כאן. זה הנוף שנשקף מחלון חדרי. הרקיע הזה, אותו רקיע, העננים אותם עננים...
מסתכלת כיצד העורבים מתיישבים על גבי האנטנות ומקרקרים ללא הרף. עשרות ציפורים שחורות מתעופפות מבניין לבניין מחוסרות מרגוע.
בחלון ממולי ישנם מספר עציצים על אדן החלון. "אמנון ותמר" בצבעי אדום וסגול גדלים שם כבר תשע שנים.
הרוטינה הזו שבה סובב הנוף הזה, של חיי, מכאיב לי כל פעם מחדש.
אני מסתכלת בחלון אחר ורואה אישה בשנות ה-50 לחייה. תלתלים בהירים לה. יושבת כך על יד החלון ומבט ריק בעיניה. מבט כזה המאיים לחדור דרך קירות, לפרוץ כל מכשול... עיניים נוגות המחפשות תשובות במקום כלשהו מעבר לאופק. כל יום, בדיוק כשהשמש מתחילה לשקוע לאיטה, האישה מתיישבת על יד החלון ובוהה באוויר, מחפשת את התשובות שלה... אני רואה אותה כך כל יום במשך תשע שנים.
ברחוב הזה, אותו הנוף, אותם בניינים אפורים בעלי שלוש קומות, אותם אנשים, רובם קשישים. אותם עצים ירוקים, שירוקים הם 365 ימים בשנה. כאילו אין קיץ, אין חורף, ולא סתיו, ואביב... כאילו אני חיה אותו רגע כל הזמן. אין הפסקות שיסמלו לי כי הנה, נגמרה לה עונה, ומתחילה אחרת. אין.
אותו האוויר, אותם הצבעים, אותם עובדי עירייה בכל בוקר, אותם החתולים בתוך פחי הזבל הירוקים שעומדים באותם המקומות כבר תשע שנים.
אותם הפנסים שנדלקים בכל ערב, ומלטפים בעדינות את העלים הירוקים של העץ מול חלוני.
אותם הצללים של הבניינים הנמרחים על הכביש השקט...
אותם השמים הכחולים שאני מסתכלת בהם לפעמים, ורואה את ההשתקפות של עצמי, לפני תשע שנים כשהכול היה אחרת. כשגרתי באוקראינה- בקייב.
מתגעגעת.
בכל יום בו הייתי מסתכלת דרך חלון חדרי בקייב, הנוף קיבל מלבוש שונה.
לפעמים העצים ליבלבו, בעוד נטיפי הקרח האחרונים נמסו, וטיפותיהם נפלו לבלי קול ונספגו אל תוך האדמה. הציפורים הראשונות (ששמן כבר איני זוכרת), היו חוזרות לטבע שלהן, לביתן, ומתחילות לבנות להן קינים בין ענפיו של עץ האלון על יד ביתנו.
ולעיתים, בבקרים הקרים של אוקראינה, הייתי מסתכלת דרך החלון, אך לא יכולתי לראות דבר בגלל סיבי הכפור אשר דבקו בזכוכית ויצרו כביד אומן ציורים קרים ומופלאים.
הפתיתים הלבנים אשר היו נופלים ברכות ובשקט היו מכסים את השדרות, את הפארקים רחבי הידיים, את גגות הבתים, את ענפי העצים אשר ערומים היו. צינה הייתה עוטפת את הנופים המקסימים של אוקראינה. של מולדתי.
התמונות האלה צפות ועולות מול עיני אחת אחריי השנייה מתוך המאגר הגדול כל כך, תחת הסיווג "ילדות".
סתיו. יום הולדתי, אשר היינו חוגגים לנוכח העצים הכתומים. העלים הגדולים מכסים כל פיסת אדמה. הטבע עוטף עצמו בגוונים החמים כל כך של אדום, כתום, צהוב...
עליי השלכת מתעופפים ברוח לאותו הכיוון אליו גם הציפורים מתחילות לנדוד... לארצות רחוקות וחמות. לכאן.
לא היה יום בו הבטתי בחלון חדרי בקייב וראיתי אותו נוף. תמיד היה שינוי כלשהו. תמיד עוד פרח, עוד עלה,עוד ציפור...הדברים הפשוטים האלה לכאורה, הציפו את ליבי באושר ובעוד רגש, שלצערי אין ביכולתי לתארו במילים. זה משהו כזה שאני מרגישה רק שם. הריח המיוחד הזה של קייב שאין עוד בשום מקום אחר בעולם...
את כל זה אני כותבת בעיניים חצי עצומות, מנסה לשחזר במוחי את אותן התמונות, שלא הוצאתי זמן רב כל כך מהמגירה ההיא. מוציאה תמונה אחר תמונה, מנקה מהן את האבק שהצטבר במשך תשע השנים. תמונות ה"ילדות" שלי.
ואז אני פוקחת עיניים, מסובבת ראשי ובן רגע-השלג, העצים, הפרחים, ציורי הכפור והציפורים- מתנפצים לאלפי רסיסים וחושפים את הבניינים האפורים האלה, עם החלונות, אשר בינתיים האורות נדלקו בכולם.
מרגישה איך טיפה רטובה וגדולה זולגת מזווית העין ומרעידה קלות את מיתרי קולי... מעיפה מבט ריק (כזה כמו של האישה בחלון) לשמים, ומבקשת להיות ציפור, כדי שיום אחד, גם אני, כמוה, אוכל לחזור הביתה.
תגובות