פסיעות בודדות במעגלים. הידיים שלובות מאחורי הגב. עטוף בטלית. שרוך נפרם. אין דבר נשאיר סנדליי מאחור.

עשבים שוטים על הארץ ופרחים לרוב. מביט על קו החומה, על האבנים המסותתות. "שכך יהיו אבניי - אבני הבניין" הגיעה עת קריאת שמע. בניחוחות הזאת, בשלווה שעוטפת אותי, המצויצת, אין זכר לקדושי ישראל באמירה אחרונה של חיים.

ידיי נלפתות זו אל זו בחוזקה. שורשים נאחזים באגודלי.מה כבר רציתי, תפילה אחת? אי אפשר מעט נחת רוח? השורשים מרפים, נסוגים אל צללי החומה. הלילה קרב, היום שוקע. והשמע על שפתיי.

וחשש בלב, אין שומרים על החומות. בחוץ לסטים. אין זמן. מחשבה רודפת מחשבה, דוחקת. ידיי נעות נפרדות, נוטלות את הטלית בחיפזון. מקפלות בדיוק שמתוך הרגל. תופש את הטלית על צידי, ורגלי רצות אצות,  ומלמעלה מעלי החמה עוד קט נעלמה ויונה נפרדה לגוזלה. והשמיים עודם כחולים מתכהים.

לתוך ריצתי הבהולה המסחררת התערב קול ילד נדהם. אני עוצר. מביט לפנים ורגלי נתקעות ומסתבכות וכל קומתי ארצה כאופן משתחרר מרכבו, נתך לאדמה וצעקה מתפרצת מלאת חרדה "שמע" עד אחד .

חשבתי שפרחה נשמתי. התבדיתי.

לחיי אדומות מתקתקות. רוח מבליחה על עניי בקרירות ועפעפי נפתחים בהיסוס מה. הנני רכון על התינוק, ופי על לחיו. והוא בוכה בכי קורע לב כמו בשעת המילה. פי מנשקו נשיקה ארוכה עד שנרגע.

הבטתי למטה וראיתי שנינו רכונים על מצבה ועליה חרות שמי ושמו. הבנתי שהייתי אביו  בגלגול הקודם, ובידי הרועדת חיבקתיו.

הטלית נשמטה ונפרשה מעל שנינו, וקרע בה הקוץ חור להציץ, וראינו שנינו דרכו, כי השם הוא אחד.

 .