לעולם אל תשב לכתוב מול מראה, כי כל מה שתכתוב יהיה רק אתה
ואם אתה עושה זאת כעת, עליך להבין, כי מילים אלה נשארות בתחום המוגדר בשם פרצוף. אין מקום לסטיות לשוניות, או לפירוק מילים לגורמים. אתה כותב את עצמך, ותו לא
אולי עכשיו זה יהיה יותר טוב. אתה בוהה בדף, מתגבר על היצר להביט מעלה, לחפש מקור השראה שאינו לבן ומפוספס, ודוחף ודוחה כל סטייה מן הריכוז הנצרך בכדי לכתוב את הארספואטיקה באופן שאינו העיניים שלך, אלא הדף והמילים
ועכשיו שכתבת את הדף והמילים, תוכל להביט שוב אל המראה ולמצוא את עצמך, באשליית אור וזכוכית. והנה, כבר לא תביט יותר אליך, כי גברת. גברת על הדחף למצוא פנים חדשות בפניך. וכתבת במרץ כדי לא לאבד את הרגע, למלא את השורות לפני שיתפרץ בך היצר להיישיר מבטך. ואתה עוד רוכן מעל המחברת, ידך עייפה ועטך לאה, ודוחף אל ושטי הדף עוד מזון לפטם את הנייר, שימלא אותך במשהו אחר.
רק אז בשורה האחרונה, אתה מביט
תגובות