ידעתי שבאמת אין לי אומץ. ידעתי שאני חייבת להיכנס. סיכמתי עם רועי שאני אעשה את זה. אבל לא הייתי מסוגלת. לחצתי על הידית, חריקה חלושה. "תן לי כח" התפללתי ללא קול. נכנסתי. הוא ישב על הרצפה, בפינה השמאלית של החדר. רגליו, מונחות במין רפיון שכזה אחת על השניה. רגל שמאל על רגל ימין. ישיבה מזרחית. התיישבתי לידו. רציתי כל כך להיצמד אליו. רציתי לאהוב אותו. הבטחתי לרועי שאני אוהבת אותו, אבל לא באמת הצלחתי. ידעתי שהוא שלי, שאני הריתי אותו באהבה, ותשעה חודשים חלמתי עליו, ואהבתי אותו, ושמחתי לגדל אותו. אבל אז הוא נולד. "תינוק יפהפה." ככה היא אמרה לי, האחות. היא לא אמרה מילה אחת לא במקום, ואני, מאיפה הייתי צריכה לדעת?? אני זוכרת שכשהתעוררתי, רועי נכנס לחדר, התיישב לידי בקצה המיטה. הבנתי שמשהו קרה. שאלתי אותו אם לבכות, והוא ענה שכן. אז בכיתי. והוא בכה יחד איתי. כולם בכו יחד איתי. ומאז אני בוכה יום יום. לא מצליחה באמת לאהוב אותו. ורועי אומר לי שהוא ילד מקסים, אבל אני לא מבינה מה מקסים בו!!!! אמרתי לו "מתנאל, אמא פה", אך מבטו לא השתנה כהוא זה, מבט חלול הבוהה נכחה. את ראשו הוא מנדנד קדימה ואחורה, כאילו במקצב קבוע, שאין לי בו מקום. כאילו אומר לי "אמא, זה עולמי, אל תתערבי". אמרתי לרועי שזה לא יהיה רעיון טוב. ידעתי שאני לא צריכה להכנס אליו לחדר, להפריע את שלוותו. אבל רועי טען בתוקף שמתנאל צריך אמא. "למה אני?" שאלתי את רועי, "יש כל כך הרבה אמהות טובות" בכיתי, "דווקא אני???" רועי אמר לי שאני האמא הכי טובה שיש למתנאל. אני לא בטוחה. הנחתי ידיי על ברכיו. יד ימין על ברך שמאל יד שמאל על ברך ימין. ואז זה קרה. דמעה גדולה נשרה מעינו על ידי. הוא הרגיש בי. אני בטוחה. ישבתי לידו שעה. ידיי על ברכיו. ואינני מזהה ומבדילה בין דמעותיי לדמעותיו. רציתי לדבר איתו, אך נאלמתי. לא ידעתי אם הוא מבין אותי. "הוא רק חושב איזו אמא רעה אני" הרהרתי בליבי ובכיתי. בערב, יצאתי מהמקלחת וחיכיתי לרועי. רציתי שיזכיר לי למה קראנו לו מתנאל. שיזכיר לי מה מיוחד בו. לא ידעתי להיזכר לבד. מוחי נאטם. ניסיתי להיות במקומו. התיישבתי על הרצפה, ישיבה מזרחית, כמו מתנאל. בהיתי בקיר ונדנדתי ראשי. קדימה. אחורה. קדימה. אחורה קדי--. מישהו נגע בי. נבהלתי, סובבתי ראשי וראיתי את רועי. הוא לא היה לבד. בידיו החזיק את מתנאל. קנאתי בו כל כך. למה רק הוא מצליח לאהוב אותו? הרי הוא גם הבן שלי!!! הוא קרב אלי, התיישב על ידי, על הרצפה, הושיב ביננו את מתנאל, ושלושתינו נדנדנו ראשינו קדימה. אחורה. קדימה. אחורה. נזכרתי למה קראנו לו מתנאל. אחרי שמתנאל נרדם על הרצפה, אמרתי לרועי שאני רוצה להשכיב אותו במיטה. הרמתי אותו, לקחתי אותו למיטתו, נישקתי אותו בראשו, ואהבתי אותו. חזרתי לחדר שלנו, נכנסתי למיטה, ואמרתי לרועי שעכשיו, אחרי שאני אוהבת את מתנאל, אני רוצה עוד אחד. הוא הסתכל אליי, בעיניו עמדו דמעות, והוא לחש לי "אם תרצי, מתוקה שלי, אין זו אגדה". למחרת כשקמתי, רועי כבר לא היה בבית. במטבח הוא השאיר לי פתק "לאשה שאני הכי אוהב, לאמא של הילד שאני הכי אוהב, תארתי לעצמי שאת תרצי לארגן את מתנאל, אז לא הערתי אותו. תבלו יפה ביחד. נשיקות". מאותו היום אני ומתנאל אוהבים אחד את השני, וכשהוא רוצה לשבת ולנדנד בראשו אנחנו עושים זאת ביחד, באהבה גדולה. ורועי? רועי עומד מהצד, מתרגש, ושנינו ביחד מצפים בחודשים הקרובים למתנה הבאה.