נאנח הוא סרוואנטס,

הסופר הסב,

מה קשה להתמודד עם

הגיבור אשר אהב.

ברעמת שיבה נבגדת

כף ידו עוברת,

מסרבת היא לכתוב לו

עלילה אחרת.

הן עברו ימי אביר,

הלא הוא דון קישוט-

שנתפקח, ולקרב בא-

כלל בלי אשליות.

שוב מוצב הוא, גיבורינו-

מחורק שריון,

ושוב צופה אל עמק קט,

מעוז האי-גיון.

אך הפעם, כך אבוי,

דבר אחר עיניו רואות.

זו האמת- אשר יחזה

למוד הכשלונות.

אין עלמה במצוקה,

לא ענקים, ולא דרקון.

רק טחנה- שליווה, איטית,

סובבת במקום.

ויודע גיבורינו

נחת זרועותיה,

ויודע גם זוכר הוא

את מלתעותיה.

אך הסופר עייף מלחדש העלילה,

ומה טוב, בגיבורו יש איזה רגש נעלה.

המבהיר כי מלבד הנצחון והתכלית,

המלחמה, אחרי הכל, חייבת להמשיך.

וכך, מניף הוא רומח,

את הטחנה יוצא לכבוש.

ושוב נכנס למלחמה ש-

אבודה מראש.