רציתי לבחור בדרך הטובה ביותר, אז הלכתי בדרך הארוכה ביותר הביתה. כל הדרך עצרתי את הדמעות, במעין ציפייה הבטחתי להן כי כשאגיע.בחדרי חדרים.
רשרוש מפתח, נביחות של שמחה, דלת החדר נסגרת-חוצצת.
בישיבה מזרחית על השטיח חוויתי מחדש כל רגע בינינו. לא חסתי גם על רגעים לא-חיוביים-לכאורה, על רגשות קנאה והתנשאות. כל עניין שהיה חלק מההיכרות שלי איתך, זכה לתחייה מחודשת.
אבל לבכות לא הצלחתי. לא בר"ח אדר. לא אחרי שאמא שלך הזכירה לי (מותר לומר תזכורת על משהו המקנן בך תמידית?) עד כמה היתה חשובה לך השמחה, איך הקפדת תמיד. ובאדר פי כמה.. הרי מצווה גדולה, ומרבים.
זו שבערב האירוסין שלה נרצחת- נושאת בבטנה עובר. כל הערב לא הצלחתי להפסיק לבהות בה ולתהות איך זה שהכל מתקדם, ממשיך, זורם. ואת לא תהיי כלה. לא תהיי אמא. לא תקחי את הילדים לגן, לא תלמדי אותם שמחה. גם לא אותנו.
אני לא מוכנה שיהיה עוד חג פורים בלעדייך.
(איזה מזל שהשעה היא אחרי חצות. כבר לא ר"ח, עכשיו אפשר לבכות. )
תגובות