"נו מה, תור מי היום לשטוף?"
"תורך. אני שטפתי בשבוע שעבר."
"מה תורי? שטפתי כבר שלוש פעמים. כולם שטפו פעמיים, ורק אני שלוש. למה?"
"די, תפסיקי, הרי התחלנו לספור מחדש. היום את שוטפת וזהו."
"שיהיה. אבל את המקלחת אני לא מנקה."
עצה לחיים – לעולם לא להתווכח עם אולפניסטית מנוסה אודות תור-מי-היום-לשטוף. תמיד תפסידי. האמת, שטיפה זה לא כזה נורא – אפשר לרדות בכולם כדי שירימו את הדברים שלהן מהרצפה, ואז לצעוק עד שהן מסיימות לנקות את השירותים ולטאטא. ואז אפשר לשים מוזיקה לועזית בפול ווליום (עד שהמחנכת תבוא לגעור בך), לשפוך קצת מים על הרצפה ולגרף אותם לאמבטיה שמישהי אחרת מנקה. אלא מאי, התהליך נעצר בטאטוא, וזאת מפני שהמטאטא נעלם.
"בחיי שהוא היה כאן. הוא עמד מאחורי המיטה שלי כל השבוע!"
"בטח השאלתן אותו למישהו..."
"או שמישהי גנבה אותו. נשמע לי יותר הגיוני."
אחרי עשר דקות של האשמות הדדיות והפרחת השערות פרועות בנוגע למקום הימצאו של המטאטא שלחתי את אוריה לחפש אותו, בתואנה שאין לי את כל היום פה ועוד חצי שעה מתחילים ללמוד. היא דווקא עשתה את זה מהר – חמש דקות, והיא כבר חזרה מתנשפת – כאילו החדר ממנו נלקח המטאטא גילה את הפשע ויצא לרדוף את הגנבת ולבצע בה לינץ´. בכל מקרה, היא העבירה אותו על הרצפה בכמה תנועות לא מחייבות, ואת הזבל העפנו למסדרון. ואז שמענו את הצעדים במדרגות, עולים מהקומה שמתחתינו.
"הממ... ביקשת רשות על המטאטא הזה?"
"לא הייתה אף אחת בחדר! הייתי בטוחה שהן סיימו לשטוף."
"כן, בטח."
כשהדלת נפתחה כבר הייתי באמצע השטיפה. אוריה והמטאטא לא נראו לעין.
"איפה המטאטא שלנו?"
מבט מיתמם.
"אין לי מושג. גם לנו גנבו אותו. ממש מוזר, מה שהולך כאן עם המטאטאים."
"יש לך אולי מטאטא להביא לי? עוד לא התחלנו אפילו לנקות."
"מצטערת... תיזהרי, אני שוטפת פה."
דחפתי אותה בנימוס וסגרתי את הדלת. אוריה הציצה מתוך הארון, מסלקת מפניה חתיכת טפט. סימנתי לה שהשטח נקי, והיא יצאה והלכה משם. הגברתי את המוזיקה.
היה אירוח אותה שבת, ככה שהמחנכת באה לבדוק אם אנחנו שוטפות כמו שצריך ולהזכיר לי שלא שומעים לועזי באולפנא. וואו, איך שכחתי. כבר די נמאס לי להתווכח על זה כל חמישי מחדש, מה גם שהפעם היחידה שהיא בבניין זה כדי להטיף לי מוסר. בכל מקרה, כשיש אירוח כבר אין כוח לריב עם אף אחד, אז החלפתי לקלאסית. אחרי השטיפה דחפנו את כל הדברים לארון וניסינו לנעול אותו, אבל חצי מהפינה של הדלת נפלה. העברנו הכל לארון השני בצורה שהזכירה מאוד את החדר שלי ונעלנו אותו. אחר כך הלכנו לכיתות. חמישי בצהרים – סיוט. גם לשטוף, גם לגנוב מטאטא, גם החדר שלנו סוף סוף התפורר וגם לומדים עוד שש שעות.
הברזתי משעה אחרונה והכרחתי את אבא שלי לבוא לקחת אותי ולקנות לי פיצה בגדרה, ככה שהחיים נראו הרבה יותר טובים.
שבת הייתה נחמדה – ישנתי הרבה והיה אוכל טעים. יום ראשון היה לי טרמפ מוקדם לאולפנא, והגעתי קצת אחרי שמונה. לא היה לי כל כך הרבה מה לעשות, כי המפתח של הארון לא היה אצלי. הייתי בטוחה שבכמה בעיטות אני אצליח לפרק את הדלת, אבל היה לי חבל כי לא נוכל להשתמש בה שבוע הבא. האורחים לא גנבו כלום מהמדפים (היו שם רק דיסקים של מוזיקה לועזית משוקצת) ואפילו ניקו לנו את האמבטיה. אפילו השולחן נשאר ריק, ושעון עליו היה המטאטא שלנו.
הסתכלתי עליו בחשד, והוא החזיר לי מבט תמים. השערות שלו היו קצת מאובקות. על המקל הייתה שריטה ארוכה, אבל חוץ מזה הוא נראה כרגיל. הוא כמעט הצליח לעבוד עלי.
ביום רביעי לא זזתי מהחדר, למרות שהייתה לי תורנות ערב בספריה. המון אנשים באו לבקר אותי, בכל מיני תירוצים של "מה שלומך" ו"כבר התחלת ללמוד למבחן?" לא קניתי את זה. איזה אחת ניסתה לשכנע אותי לבוא אתה לקיוסק, אבל לא נפלתי במלכודת.
אחרי כיבוי אורות עוד שמענו קולות, ופעם או פעמיים הצלחתי להבחין באורות נדלקים ונכבים במסדרון. נשארתי ערה עד שתיים בערך,עם המטאטא במיטה. אתם לא תעבדו עלי שוב.
בבוקר הוא עוד היה שם, ולי היה כאב גב. אבל זה שווה את זה.
נקיונות בשבת-פנימייה הם סיפור אחר לגמרי. ראשית כל, לא מנקים. וגם אפשר לשמוע מוזיקה, כי יש רק שלושים אחוז סיכוי שהמחנכת תעבור. (היא דווקא באה. ארורה הסטטיסטיקה.)
חמישי בצהרים האולפנא כבר הייתה ריקה – כולן נוסעות הביתה, כמעט. אלה שגרות רחוק נשארות. גם אני נשארתי, כי באמת לא התחלתי ללמוד למבחן.
חמישי בלילה.
הבניין ריק כמעט. בערך חצי שכבה נשארה, ואין כיבוי אורות ביום חמישי ככה שמן הסתם כולן מסתובבות איפה שהוא בחוץ. היא לי קר אז נכנסתי לחדר. כבר כמעט מרגישים שנובמבר... השמיים היו כהים ומלאים עננים. הייתה סופת ברקים למעלה - בלי רעמים, אמנם, אבל זה היה פשוט יפה. בשלב מסוים נטשתי את המחברת. יש לי חולשה לשמים יפים. אפילו מבחן בבקיאות לא שווה את זה.
היו אורות. המון אורות. כנראה הבסיס החליט לעשות תרגיל. זה היה די מוזר, האמת, כי לא שמעתי את הרעש של המנועים. אבל זה היה יפה. זה בכלל לא נראה כמו תרגיל – אני מתכוונת, הם לא טסו. הם חגו במעגלים. המון אורות... והמון מעגלים.
פעם התנים היו מייללים בוואדי. אבל גדרה גדלה, והתנים הלכו. חתולים עוד יש, זה כן; אפשר לראות אותם בכל פינה כמעט.
בלילה ההוא לא היו חתולים.
אני יודעת שאני שונה. אני יודעת שאני יודעת הרבה דברים שנראים לאחרים כמו שטויות... שהארון המתפורר שלנו מוביל לנרניה, לדוגמא. או שהדרקון שעל הקיר שלי ישן, אבל גם זה לא לעוד הרבה זמן.
הבניין היה ריק, כמו כל כך הרבה דברים אחרים אותו לילה. כמעט כולן חזרו לבית שלהן... גם זה סוג כלשהו של געגוע, אני מניחה.
נכנסתי לחדר והוצאתי אותו. השחרור גרם לי כאב של ממש –בין אם בלב, בין אם בקצות אצבעותיי כשסרבו להיפתח. ואז פשוט עמדתי והבטתי בו מצטרף אל השאר, חג במעגלים.
המטאטא שלי, ועדיין ריק.
תגובות