רצתי מהר, כדי לא להירטב מהגשם שיורד, אך גם כדי להספיק לרכבת. פיספסתי, ידעתי שאפספס, תמיד אני מפספס כאשר הרכבת הבאה רק בעוד שעתיים במקום שעה.התישבתי בקפיטריה, אסור לעשן, איך אני אמור לשרןף שעתיים בלי לעשות עשן, טוב לפחות האויר יהיה נקי. מסתכל על הפלאפון שיחה שלא נענתה, חזרתי למספר היתה שיחה מעניינת דיברנו ודיברנו ודיברנו שעות שדיברנו ניתקתי, עברו עשר דקות. מסתכל סביבי רואה חיילת ישנה על אחד הספסלים, ממשיך אם ראשי רואה אדם מבוגר מנסה את כשרונותיו המיסיונרים על חייל תמים, רואה שני נגדים (אנשי קבע) משחקים אחד בפלאפון של השני, הרוב פה חיילים, מסתכל על עצמי אני ביניהם. רכבת הולכת ורכבת באה ואני לעולם עומד (בעצם יושב אבל למי אכפת). הקלטת בכריזה הוחלפה בטעות מה שגרם לי סתם לקום ממקומי למרות שידעתי שנשארו עוד ארבעים דקות, ארבעים דקות זה הכל איך הזמן טס, אבל עדיין נשאר הרבה זמן. קניתי עיתון, לא משהו מעניין אפילו התשחץ לא היה מספיק מאתגר ואני כבר עייף מסתם לחכות. הזמן שהרכבת אמורה להגיע ה בו כמעט הגיע, אוף נמאס לי, הזמן הגיע, וכן הרכבת. עליתי לרכבת, כל המקומות תפוסים, כמובן (כשאני אגיע הביתה אני אשאל את אמא אם אנחנו קרובי משפחה של מרפי), התחלתי ללכת הולך והולך ולבסוף מוצא מקום מתיישב מוציא קלסר מתחיל לכתוב. נגד שמולי מסתכל עלי כותב ואומר "אני רואה איך שאתה עסוק וכותב אפילו ברכבת, אתה עוד תהיה מח"ט גולני הבא" רק חבל שאני נחלאווי שמשתחרר עוד שבועיים וכותב שטויות לצורה.