גשם: כמה נקודות מבט
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
- שופר
- זה המצב...
- זה היער אין לו סוף
- על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו
- שעמום
קשור אלי
- [ליצירה] זה באמת גשם?! איפה זה צולם? על החלון?? בכל מקרה זה יפה מאוד! [ליצירה]
- [ליצירה] איפה ה"כמה נקודות מבט"? זה נראה כמו נסיון להביט על גן עם שיחים בפריחה סגולה, דרך שמשה מעורפלת בגשם שוטף, כשמישהו צייר אותיות (?) כלשהן באצבע על השמשה מבפנים. [ליצירה]
- [ליצירה] ישועות - פספסת את החילזון הטורקיזי שמסתובב באמצע. [ליצירה]
- [ליצירה] זה לא נראה לי כמו חילזון. (אולי "כלבלב- טורקיזי- חסר-גפיים-קדמיות-עומד-על-רגליו-האחוריות-ומכשכש בזנבו-הקטן" יהיה יותר מתאים) בכל אופן, מה החילזון תורם לנקודות מבט? [ליצירה]
- [ליצירה] איפה אתה רואה פהרגליים אחוריות? הרגליים היחידות שאני רואה פונות כלפי מעלה, כאילו הכלכלב שוכב על גבו ומפרפר נואשות. אה, כן, ויש לו גם צוואר של ג'ירפה אם כבר מסתכלים על זה ככה. או שפם. תלוי בנקודת המבט. (כנראה שזו הפואנטה של היצירה.. מבין?) ובנוגע לחילזון הכלול ביצירת המופת - החלק הימני של הצורה מהווה קונכיה, ואילו החלק השמאלי הארוך והצר מהווה את צווארו הענוג. בקצה למעלה ניתן אפילו לראות מחוש אחד. טוב די, ת'אמת היצירה באמת לא מובנת, חוץ מזה שזה באמת נראה כמו גשם על שמשה מטושטשת. אבל מפה ועד לקרוא לזה יצירה? :-\ אפשר לעשות את זה עם כמה אפקטים בפוטושופ ולגמור עניין... [ליצירה]
- [ליצירה] מצוין הסגנון הנפלא הזה שמערב את האקדמי עם נבכי הנפש, מבוצע בדייקנות . ובכלל תיאור עולם שלם של התולעים, החלקים העזובים והמורעלים של הנפש, שמעולם לא ניתן להם הבעה. כבש אותי (רק המילים "טיול שנתי של כיתה ב" לטעמי לא התאימו לסגנון הספרותי- אם כבר קטע טוב אז להשקיע בביטויים על רמה, ולא לגלוש לנונסנס, למרות שמדובר בתולעים) [ליצירה]
- [ליצירה] הםם.. זה אומנם נותן תחושה טוהר , אבל רק בגלל הייצוג הקלישאי שלו (זה שלמישהו יש כנפיים לבנות זה לא אומר שהוא לא יוצא בלילות לדרוס חתולים למשל...). דווקא ביצירה שלך Kid & Kitty תפסת תמונה הרבה יוחר מוצלחת, לדעתי, של טוהר. כל זה, כמובן , לא פוגם בציור שהוא לכשעצמו די מוצלח ומעניין. יומטוב , שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] יש יש! קטע חדש של הארכיאולוגית ההזויה! ומה הפעם? הממם.. נושא קצת כאוב... שנוי במחלוקת... ובעיקר מכוסה בטונות של עפר... כתוב טוב ומהודק וכרגיל, הצלחת הלזריק את הרגש למקומות המעניינים ביותר. גם כיף לקרוא לשם שינוי קטע מטריטוריה מוכרת, עם הרמזים והפניות שאני יכול להבין אפילו בלי לפתוח אינצקלופדיה (לא שיש לי טענות חו"ח) אהבתי במיוחד את הקטע עם השועלים. למרות שאת ר' עקיבה הם הצחיקו, תמיד ידעתי שהם זוממים להם משהו נבזי. בברכת "ושכנתי בתוכם" , וקמצוץ חציל נביא שקר (אבל לא מההם הרעים) [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] גוף הסיפור לוקח את עצמו ברצינות גדולה מידי, וקצת קשה לי להזדהות עם המסר.. אך כתוב היטב, כל מילה במקום. ההתחלה והסיום מצויינים (דווקא בחזרה שלהם) הילדים מתנהגים כמו ילדיפ, הברמן כמו ברמן והמכשפות... שמואל רק למה מספר על היד? [ליצירה]
- [ליצירה] בכלל ציירת את העלה נכון? כמו בסיפור של O HENRY.... (לא באמת) נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אאה... אז מה זה אדום? [ליצירה]
- [ליצירה] ידידי שלמה שוק, מלמד כי הכתיבה היא נגיעה במימד האינסוף. באנסוף הכל אפשרי כידוע, ולכן מה שנכתב בהשראה הנכונה, עתיד לגרור קריאות שהמשורר לא בהכרח התכוון אליהם. לאחר הקדמה אפולוגטית זו, אני יכול לומר שהקריאות של השיר כ "חוסר נשימה" כפשוטו, לא עושים חסד לשיר ולמשוררת. מה מוסיף השיר לידע שכבר יש לנו על דום-לב והחייאה? השיר לא רומז לזה הוא אומר את זה במפורש! מה כן נרמז? נרמזים כאן הדברים שאנו באמת זקוקים להם לא בשביל החייאה, אלא בשביל לחיות בכלל: ידיים, מגע, עיסוי- לב, מעגל. לפעמים אנו כבדים ומוטלים, נופלים על הרצפה, מתרחקים מכולם. לפעמים אנחנו דווקא זקוקים שיקיפו אותנו במעגל, שיגעו בנו, שיעסו. הנשמה, החייאה... נביש [ליצירה]
- [ליצירה] רק ה"אויש " קצת מעצבן. מעבר לזה יש כאן כל מיני ריזות שני לא בטוח לגביהן... כתוב טוב, ומעומם בצורה טובה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] קטע קצר ומהודק, מצויין בפני עצמו. אפשר לפתח את זה ליותר, אולי אם דימוי. ברגע שמוסיפים את המילה "כמו" אז דברים מדהיםמים יכולים להתרחש נביש [ליצירה]
תגובות