הניצן היה מכונס בתוך עליו, ופחד מהעולם שבחוץ, אבל השמש החמה, הרוח הקלה וטיפות מים שהגיעו מאי שם שכנעו אותו. הוא פקח את עליו לאיטו, וגילה לפתע כל כך הרבה יופי. הוא עמד נפעם לנוכח יופיו שלו שנגלה פתאום לעיניו ומצא גם יופי בפרחים סביבו.
הוא הרגיש איך הוא גדל, צומח, מתפתח.
הוא האמין שכך ימשיך תמיד, שלעולם לא יבול.
הוא היה תמים. הוא נפתח, נחשף.
איש לא הבטיח לו גן של שושנים, ואיש לא סיפר לו שלשושנים יש גם קוצים.
כשהושיט אליהן יד מהוססת, הן דקרו אותו בחוחיהן בלגלוג
ושוב הוא מתחבא בין עליו, מסתיר את פניו הרטובות מטל.
אבל גם עכשיו, כשנדמה שהוא קמל, כשהדמעות חונקות אותו, הוא יודע שהן אלו שתשקינה אותו,
ויתנו לו את הכח לפרוח.
תגובות