ושוב אני כאן, באותו מקום נפשי, מנסה להגדיר, מנסה לחוות, מנסה שלא לטבוע.

לטבוע בהוויות ההווה, לטבוע בים הכהות, ים האטימות.

מנסה להתנער מאותו תבלול שעוטה ועוטף את עיניי.

כי איך אדע,

אם הכאן שלי שונה מהותית משם, מפעם, מאותה שעת לילה מאוחרת שאותן תחושות עטפו אותי.

אני צריך ללמוד להעריך נכון. להעריך איפה אני, את מצבי, את מקומי, את נקודות הבחירה שלי.

וכמובן, לא על פי המעשים בלבד.

אלא לנסות למצוא את העצמות, את הרצון.

המידות, היכן הן?

אדון הכל, מלך כל הכחות כולם,

אנא ה´,

תן בלבי להתפלל אליך תמיד.

בכל צרכיי.

זכני לעבדך באמת.

תן לי לב טהור.

שלא אפול לבאר שחת מבלי שאשים לב,

שלא אאבד את עולמי בשעה.

שאקנה, ואבנה, ואהיה כלי לקבל את האורות

ואראה את האורות שכבר ישנן

ושאבין.

ושאקרין אהבה.

לי ולאחרים.

ושלא אטמטם.

שארגיש תמיד את השאיפה.

שאשאף לגדולות,

ואצעד בכיוון.

וליתר דיוק –

שאשאף להוציא את כל מה שטמון בי, את כל מה שמתאים לי,

בצורה העוצמתית ביותר,

ושאתקדם תמיד,

בכל התחומים החשובים,

בפיתוח הרצון,

בהרגשת החיים,

באמונה,

בקשר,

באהבה,

ביראה,

במידות,

בדרך קיום המצוות,

בלשמה.

ושאקום מחר בבוקר ואתחדש.

הו, אלוקי, שאקום מחר בבוקר.