תחשוב. תתבונן. כי אם לא זה, מה. לאן, ולמה, תמיד. תמצא אותך ואת העוצמות שבך, תקח אחריות על מה שקורה איתך, ואט אט תרחיב מעגלים לקחת אחריות על המשפחה, על העיר, על העם, על העולם. תִגְדל, וממילא תגָדל, תפרח, וע"י זה תפריח, תשמח, וכך תשמח, תזרח, ובהכרח תזריח. יש לך את זה. אחרת לא היית פה. אמנם אתה עדיין לא מוציא את זה לפועל, אבל כל זמן שאתה עדיין פה סימן שהוא עוד מאמין בך. רבה אמונתו. ידוע שזה קשה, אבל אתה לא הראשון שמתמודד עם זה, עם לקיחת אחריות על עצמך, עם הוצאה עצמית לפועל, אתה כן הראשון שמוציא אותך לפועל. שמתמודד עם הנתונים שלך. אתה הראשון שתשפיע במקומות שרק אתה יכול להשפיע. ואתה יכול. אחרת לא היית שם. יש מציאות של חטא, של החטאה. שאדם מפספס הכל. את כל מה שיכל, והיה צריך. והוא הראשון שמפסיד מזה, שלא הוציא עצמו לפועל. וזה קורה כי כוונתו לא הייתה רצויה. או יותר נכון, שכוונתו הרצויה היתה לא רצינית. שכן, כשכוונתך הרצויה היא אמיתית ורצינית, בהכרח שתביא לחיפוש וגישוש, ובהכרח שחיפוש אמיתי יובל אותך למעשים הרצויים. החוסר אחריות הזה, אותה גישה לא רצינית לחיים, אותה גישה של 'משחק אני', נובעת, כך נראה, מחוסר מחשבה. מלעצור ולחשוב, מה אני רוצה. ומה אני. ומה. ואיך אני עושה. ואיך אני. היסח הדעת, שבא מכל נקודות האור החיצונייות לי, שקוראות, ואני פתוח אלהם, ונסגר לעצמי. ומפחד מעצמי, מפחד לעצור ולשאול, מפחד ממה שאמצא כשאשאל. בורח. מפחד להיות לבד. אל תפחד להיות איתך, חמוד. אתה בסדר אתה. בתוך. אתה טוב מטבעך, הטבע שלך זה להיות טוב. תפגש עם עצמך. אל תדאג, הוא לא ינשך אותך, העצמך הזה. אבל זה קשה, אבל אני לא הראשון. אבל האורות בחוץ מושכים, וסוחפים, וקוראים... אבל הם אורות שבחוץ. ואני את הפנים מבקש. ואחר שתפנים את חשיבות היותך, ממילא תמיד יש לך מה שצריך לעשות. זה בהחלט יכול להיות לנח, לצורך. ולקפוץ, ולשיר, ולקרוא, ולצעוק, ולאכול, ולבכות. אבל הכל מתוך הסתכלות כוללת, של למה ולאן. תאזין לעצמך, כי יש לך מה להגיד, ואתה מבין מהחיים שלך. אתה חייב להיות במודעות, כי אם לא, מה.
עיקר יצר הרע אינו אלא ההשקה בדמיון לבבו שאינו מניחו לזכור ולשום על משנתו על מה ניברא ולהתעורר <רבי צדוק הכהן מלובלין>