בין הדי אלכוהול לרגלים כואבות מריקוד פעמתי חזק מהרגיל. מנסה לחדד השגות, לתפוס גבוה, מעל גבוה שומר. דומע וצוחק לסרוגין, נופל וקם. ההעדר זרק בי את אותותיו. איך מעבירים חוויה למילים. איך קופצים מבעד למעגלים. חששתי שנקודת האמת נרמסת תחת רגליהם המקפצות, נבלעת בתוך ההצגות וההבעות. אולי שזאת הדרך היחידה שלנו לחיות, בהצגת האני, אולי אין דבר כזה נקודת אמת, פחדתי. כי הכל הוא נקודת האמת. כל העולם דמה בעיניי למישור. טוב ורע, קדוש וטמא, טהור ומסואב, הכל אלוהי, הכל אמיתי, הכל אחד. שמתי יד על שתי עיניי, חוצץ ביני לבין המציאות שמורכבת מחלקים סותרים, מבסיסים וחומצות שנהנים להתפוצץ. מנסה להביט פנימה, שם הכל גנוז, לפחות כל מה שעיניי רוחי מסוגלות לקלוט. איכס חיצוניות, חשבתי. ואולי גם אמרתי בקול, כי פתאום מישהו התחיל להסביר לי על אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ועל נחיצות החיצוניות. אתה בא אליי בשכל ואני בא אליך בשם ה'! צעקתי אליו. תשובה שכלית אתה נותן לי? את הפנים את מחפש ואתה מאכיל אותי בספר החינוך. תפסתי בידו ומשכתי אותה עד שהתייצבה בידי וקפצנו גבוה גבוה במרכז אחד המעגלים.