איש לא ידע
מה קרה לי באותו היום
שצופר של אמבולנס רעד בתוכי
ואתה שכבת בפנים
ירוי
ואני ידעתי
(כאילו כבר קראתי...)
את הסוף
איש לא שיער-
מה נפער בתוכי,
מה התחולל בנפשי,
באותו היום, באותה השעה
שנשמעה יריה
ודממה...
כי כתמי הדם שקרצפתי מהר-
(כדי שאחרים לא יראו)
-נספגו בבשרי.
כל המילים להם הקשבתי-
(...על המוח הצהוב שנשפך)
-חונקים יום יום את נשמתי.
והדמעות, שלא יצאו גם אז,
מטביעות בלילה את שנתי.
ומאז,
כל צופר אדום-
מחיה את מותך-
ומפלס את דרכו דרכי,
ועם זעקת הצופר הזה,
מתמוטטת (שוב)
גם אני.
תגובות