איש לא ידע מה קרה לי באותו היום שצופר של אמבולנס רעד בתוכי ואתה שכבת בפנים ירוי ואני ידעתי (כאילו כבר קראתי...) את הסוף איש לא שיער- מה נפער בתוכי, מה התחולל בנפשי, באותו היום, באותה השעה שנשמעה יריה ודממה... כי כתמי הדם שקרצפתי מהר- (כדי שאחרים לא יראו) -נספגו בבשרי. כל המילים להם הקשבתי- (...על המוח הצהוב שנשפך) -חונקים יום יום את נשמתי. והדמעות, שלא יצאו גם אז, מטביעות בלילה את שנתי. ומאז, כל צופר אדום- מחיה את מותך- ומפלס את דרכו דרכי, ועם זעקת הצופר הזה, מתמוטטת (שוב) גם אני.