קופסת מיונז גדולה התעוררה בלילה למשמע קולות אכילה. היא הלכה למטבח, פתחה את המקרר, ומצאה שם קיפוד. היא אכלה אותו. אחרי כמה דקות, הקיפוד בעל חוש הצדק המפותח במיוחד שעומד בניגוד חד לחוש ההיגיון שלו אכל אותה בחזרה. היא מצאה את עצמה במצב אבסורדי למדי. אם היא תוכל למצוא דרך לצאת מהקיפוד, היא תגיע לתוך עצמה, כי היא אכלה את הקיפוד. אם היא תמצא דרך לצאת מתוך עצמה, היא תגיע לתוך הקיפוד, כי הוא אכל אותה. "טוב, נחצה את בקרת האיכות כשנגיע אליה" היא אמרה לעצמה, והחליטה לצאת מהקיפוד בתור התחלה.
 
התוספתן היה המקום האחרון שהיא בדקה, ולפיכך המקום הכי לא-סביר למצוא בו יציאה. למזלה של הצנצנת, חוש ההיגיון של הקיפוד היה, כאמור, לא מפותח במיוחד. היא פתחה את הדלת לתוספתן, ואביר בשריון בוהק קידם את פניה בברכה.
"שלום."
"שלום. מי אתה?"
"אני אביר בשריון בוהק. נשלחתי לכאן בימי הביניים כדי לחסל את הדרקון הרשע שהקיפוד אכל. חיסלתי אותו, אבל איבדתי את הגרביים שלי בקרב, וכולם יודעים שגרביו של אביר הן כבודו, אז לא יכלתי לחזור לממלכה. החלטתי להישאר פה, עד שאמצא את הגרביים."
"אתה יודע איך אפשר לצאת מפה?"
"כן, אבל את תצטרכי לעשות משהו בשבילי כדי שאני אגלה לך."
"למצוא את הגרביים שלך?"
"היי, זה רעיון. אני דווקא חשבתי על למצוא ליתיום כדי לצפות בו את השריון שלי, ואז הוא יהיה כל כך בוהק שאף אחד בממלכה לא יחשוב על הגרביים."
"אני אלך על הליתיום. אתה יכול לתת לי משהו שיעזור בחיפוש?"
"כן. הנה מונה גייגר שבניתי על בסיס מכונת קפה. ככל שאת קרובה יותר לליתיום, הוא יכין קפה מהר יותר."
"תודה. אגב, למה אתה לא יכול לחפש ליתיום בכוחות עצמך?"
"קיפוד, היגיון, את יודעת."
"אה. בסדר, אני הולכת. אחזור בהקדם האפשרי."
"להתראות."
"להתראות."
 
צנצנות מלאות ניטרוגליצרין היו מפוזרות על שביל הגישה היחידי לכבד. הקואורדינציה של קופסת המיונז לא הייתה טובה במיוחד - אחרי הכל, היא קופסה - אז היא הייתה חייבת למצוא דרך אחרת לעבור. בקרבת מקום היה בית נטוש, והיא החליטה לנסות את מזלה שם. הבית היה מוזר במקצת, והיא ציפתה למצוא דברים מוזרים בפנים, אך שום דבר לא יכול היה להכין אותה לטירה שהיא מצאה. היא הייתה אפורה, גבוהה, הרבה יותר גדולה מהבית, ונמצאת לגמרי בתוכו. לידה היה שלט - "קיפוד, היגיון, אתם יודעים". היא נכנסה לטירה, עלתה לגג, ומצאה שם לשמחתה קטפולטה עתיקה. הקטפולטה עדיין פעלה, והקופסה השתמשה בה כדי להעיף את עצמה לקצה השני של שביל הגישה לכבד.
 
רוב הקופסאות לא הולכות לאוניברסיטה, ומוצאות עבודה מייד אחרי בית הספר היסודי. הקופסה שלנו לא הייתה יוצאת מן הכלל, ולכן הידע שלה בפיסיקה, ויותר חשוב - בבליסטיקה, לא היה רב. היא נחתה ליד הקיבה, ימי הליכה רבים מהכבד. בייאוש, היא ישבה על גוש דשא מעוכל למחצה והכינה לעצמה קפה. להפתעתה, המכונה עשתה את זה במהירות רבה. "ליתיום!" היא כמעט צעקה, והחלה בחיפושים נרחבים. אחרי שעות על גבי שעות, היא ראתה גוש ליתיום בוהק בצד השני של הקיבה. אך אבוי - שרשרת הרים גבוהה חסמה את הדרך. אם רק היה לה מסוק, היא הייתה יכולה להגיע לליתיום בקלות. למזלה הרע, מסוקים הם לא בין הדברים שקיפודים אוכלים. חורים בין מימדיים, הם כן. היא נכנסה לחור הבין מימדי הקרוב, ויצאה מהחור שבצד השני של שרשרת ההרים.

צורות חיים שמתבססות על ליתיום קיימות בכל מקום. על היבשה, בים, בתוך נעלי בית, ובעיקר - בתוך קיפודים. הקופסה, שכאמור אף פעם לא הייתה באוניברסיטה, לא ידעה את זה והניחה שהיא תוכל פשוט לסחוב את גוש הליתיום שלה עד התוספתן. היא עמדה על טעותה כשגורילה זוהרת התנפלה עליה בפראיות. כמו מרבית הקופסאות, רוב הגורילות הזוהרות לא הולכות לאוניברסיטה. אבל הגורילה המסויימת הזאת לא סיימה אפילו את כיתה א´, ולכן היא לא ידעה ש, בתור צורת חיים שמבוססת על ליתיום, היא אלרגית למיונז. התקף התעטשויות פתאומי בישר לה שהיא לא תשיג את גוש הליתיום שהיא הריחה מרחוק, ובאכזבה קלה היא הלכה לעשות שיעורי בית. הקופסה, בגלל שהיא החליטה שמשהו טוב חייב לצאת מהמפגש הזה, החליטה לרקוד כל הדרך אל התוספתן.
 
קרוב לתחילת המעי הגס היא קיללה את כוח הרצון החלש שלה, ולקחה מונית עד פתח ביתו של האביר. היא צלצלה בפעמון, פעם אחת, ועוד פעם, ועוד כמה פעמים, ולא הייתה תגובה. היא פתחה את הדלת, שלמרבה הנוחות לא הייתה נעולה, וראתה את האביר עומד במבטח ובוהה בצלחת ריקה.
"סר, אמ, אביר?"
"ל...ל...ל..."
"לימון?"
"לח...לח...לח..."
"לחטוב עצים?"
"לחם...לחם...לחם..."
"לחם מאומן?"
"לחם עם חמאה!"
"לחם עם חמאה ועגבניות?"
"לא, רק לחם עם חמאה."
"אה. כן, מה איתו?"
"לא יודע. הוא נעלם ברגע שהפנתי אליו את הגב."
לאחר מחשבה קצרה, הקופסה הבינה בדיוק מה קרה. "אתה לא ממש טוב ביחסי אנוש, הא?"
"מה?"
"פרוסות לחם עם חמאה ממש לא אוהבות שמפנים אליהן את הגב."
"אה. ומה הן עושות במצב כזה?"
"הורגות את הקיפוד הקרוב ביותר", הקופסה אמרה בדיוק כשקירות הבית של האביר נקרעו לגזרים. "היי, מגניב."