תמול שלשום הבטתי במראה,
לא זיהיתי את עצמי.
אני כל כך שונה ממה שרציתי להיות,
כל כך לא מי שאני באמת.
כולי מסכה אחת גדולה,
איש אינו מכירני.
ומה אעשה?
איך אהיה אמיתי?
מתי אפסיק כבר עם כל ההצגות?
[ליצירה]
ב"ה, אור ליח' באלול ה"א תשס"ז.
קוראים נכבדים,
בהתקרב עלינו יום הדין, אמרתי בלבי: 'אפשפשה במעשי לראות הייטבו אם לאו'.
והנה, כבר כתב הפוסק האדיר רבי יחזקאל לאנדא זצ"ל בריש סימן עב' מהמהדורה קמא של חלק אבן העזר, בתיאור המקרה שעליו נסוב אותו הסימן הידוע שנהיה יסוד לכל לימוד סדר נשים בעיון: "מעשה אירע שקודם ר"ה, דרך כל הארץ להתעורר כל אחד לשוב מחטאיו, ובאו כמה אנשים לפני בית דין בירורי העבירות, להתוודות עוונם ולקל תשובה כאשר יורו המורים בסגופים ובתעניות, לכל אחד תשובת משקל עוונותיו..." יעויין שם דהיו אנשים שבאו על אשת איש רח"ל, ובכל זאת בהגיע זמן אלול, שבו בתשובה שלמה והתוודו על עוונם (וכתוצאה מווידוים נגבתה עדות לגבי מעשה האישה ונתעורר הדיון שעליו נסוב הסימן).
ואם אותם אנשים שהגיעו לדיוטא תחתונה, בהתקרב היום הגדול והנורא שבו מחטאם, מה אומר אני הדל?
וחפשתי במעשי, ומצאתי שתי שגגות הקשורות לסדרה דנן:
ראשית – דידוע, דמתוך הסדרה הריני מעורר על דברים, ולעיתים נגרם כאב לאנשים מחמת שהנני מעורר על דעות שונות, אשר אנשים אינם חפצים בהערותי עליהם.
שנית – דרבים פונים אלי, בעניינים שונים הקשורים לסדרה, ולעיתים, מחמת טרדותי המרובות, אינני משיב בצורה נאותה.
לכן הריני מודיע, כי אין בכוונתי אלא לעורר על דברים, ואינני חפץ בריב ומדון, ואם בשגגה גרמתי כאב למאן דהו, הריני מתנצל ומבקש סליחה.
ומלבד זה, כבר כתב רבי יעקב עמדין זצ"ל, בסידורו, בחלק עמודי השמים, הנהגת תלמוד תורה, בהוספות מכת"י המחבר שנדפסו במהדורה החדשה: "ודע, שרוב תלמידי חכמים כעסנים וקפדנים בהכרח... מחמת שהם עמלים ויגעים כל ימיהם הרעים... וגם מחמת שהם דואגים תמיד על הגלות וחלול השם..."
והנה ודאי, שאין אני עמל ויגע כל ימי (אשר ודאי ת"ל אינם רעים חלילה), ולא הגעתי למדרגה אשר כאב סיבוכי הגאולה וחלול השם גורם לי לדאגה תמידית, אולם בהיות וגם לי יש טרדות מטרדות שונות ואין עיתותי בידי – על כן פעמים אני עונה להשגות ושאלות בתמצית, ופעמים שאני דוחה הדבר עד לאחר זמן, ופעמים שאני חוטא ועונה בקוצר רוח, וד' הטוב יכפר.
אולם, גלוי וידוע שרצוני אך ורק להיטיב, ועל כן הנני מבקש סליחה ומחילה, אם מאן דהו חש נפגע מאיזה מענה פרטי שהשבתי לו על השגה או שאלה.
בנוסף, בימים אלה רבו מאוד טרדותי, ואמנם לא הגעתי למדרגתו של רבן של כל בני הגולה רבי שלמה קלוגר זצ"ל – אשר בשו"ת טוב טעם ודעת מהדורה תליתאה חלק א' לאחר שכותב (בריש תשובה מו): "...ראשית כל אני מוסר מודעה לפניכם, כי גלוי וידוע שלא יהיו דברינו נשמעים בקהילתכם ולא יעשו רושם..." ומבאר איסור אכילה מבשר השוחטים בקהילת דראהביטש מפני מעשה שהיה, ושוב מקשים קושיות על פסקו ומשיב (בתשובה מז): "...ואם כי היה מן הראוי שלא להשיב כלל, כי כבר הקדמתי תחלה שידעתי שלא יועילו דברינו שם..." וחותם את תשובתו באמרו: "והנה, זה אני כותב רק דרך פליטת הקולמוס, כי אין לי פנאי אפילו לבלוע רוקי..." – אבל מכל מקום, גם לי אין פנאי רב.
וידע נא הקורא היקר, אשר למרות שהנני משתדל מאוד לעסוק בכוונת התפילה ולנסות לכוון כפי יכולתי, הרי שמרוב טרדותי בשבוע האחרון לא היה לי זמן כלל לעיין ולסדר הדברים, על מנת לכוון בחלקים נוספים מהתפילה, שעוד לא זכיתי בעוונותי הרבים לכוון בהם.
ולא זו בלבד, אלא שבשבוע האחרון לא היה סיפק בידי ללמוד ולו סדר אחד של מוסר, אשר ראוי בכל עת, וקל וחומר בזמן הקדוש אשר אנו נמצאים בו.
על כן, אחלה נא פני הקורא, שלא יצפה לפרקים חדשים בזמן הקרוב. אשר פנאי להרחיב דעת בדברי תורה מעבר לסדרים הקבועים אין לי, ולהוסיף בדברים אחרים – על אחת כמה וכמה.
ואחתום בברכה המסורה מזקנים,
אשר תמיד פני קונם מחננים:
"תולה ארץ על בלימה,
ייטיב לכם כתיבה וחתימה."
בצפיית ראיית הישועה השלימה,
יצחק יחזקאל הלוי פוקס.
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
לענ"ד אתה מפספס את הנקודה. שיטתו של מרן הרב זצ"ל, היא שהאישה היא באמת עליונה מעל הגבר. ומכיוון שכך - היא שיטה אנטי-שובניטית מיסודה (כמובן בכל הקשור לשימוש במושג "שובניזים" לתיאור שובניזים גברי, בכל הקשור לשימוש במושג בתור עליונות של אומה - שהוא השימוש המקורי במילה - הרי שודאי שהרב זצ"ל סבר שעם ישראל מנושא מעל הגוים ואכמ"ל).
בנוגע לפרטי הדברים, ודאי שאין גישתו גישה "פמניסטית". שהרי הגישה הפמיניסטית סבורה שאין הפרש בין גבר לאישה - ודבר זה שקר ביסודו ואכמ"ל.
נ.ב. אם שגיתי בהבנת דבריך - הריני מבקש סליחה.
[ליצירה]
ב"ה
קופץ -
אכן היה שם ציטוט מפי רחל, הכינוי שהיא נתכנתה שם - בפי אלישע - היה: "המשוררת ששרה שירי ערגה לאותו האיש ימח שמו וזכרו", וכוונת הדברים לסיפור המפורסם על מרן הרצי"ה זצ"ל, שפעם ראה בחורים בישיבה קוראים בשירה של רחל. הוא שאל אותם מה זה? והם הסבירו לו. בתגובה הוא ביקש לשאול עותק של השירים, מפני ש"אם הבחורים מתעניינים בזה גם אני מתעניין". כשהשיב את העותק, הביע את מורת-רוחו, מאחד השירים, שבו מובעים דברים חיוביים על אותו האיש ימח שמו וזכרו.
[ליצירה]
ב"ה
הדס היקרה,
א. אני מיצר על כך שלא אהבת את היצירה שלי.
ב. כפי שכבר פרסמתי בעבר ב"דרכי יצירה", אין דרכי לערוך יצירות.
ג. ההגדורת שלנו לשירה הן שונות ואכמ"ל.
[ליצירה]
ב"ה
עידו היקר,
ודאי שהיו.
לדוגמא:
המנהג המקורי היה שאמרו קדיש תתקבל לאחר כל מערכת תפילה שניתנת להיעשות בצורה נפרדת מחברתה - ללא קשר אם תפילת שמו"ע נאמרת בה, וממילא אמרו קדיש תתקבל לאחר הסליחות, וגם לאחר קריאת מגילה בליל פורים, כאשר בת"ב היה מנהג מיוחד שבשל העובדה שקוראים את מגילת איכה שבה נאמר "שתם תפילתי", לכן לאחר מגילת איכה לא אומרים קדיש תתקבל וכן בבוקר לאחר תפילת שחרית הקדיש אינו נאמר.
בעל הלבוש, סבר שקדיש תתקבל קשור אך ורק לתפילת שמו"ע, בביאור המנהג שאומרים אותו לאחר הסליחות הוא נדחק, ובענין המנהג בליל פורים, הוא אמר שהמנהג הוא מנהג טעות והוא ביטל אותו, ועל פיו נוהגים רוב האשכנזים בימינו.
דבר משעשע הוא, שהרבה מהאחרונים, שלא ידעו שמקור ביטול המנהג הוא בלבוש, תמהו על מה שנזכר בראשונים שלא אמרו קדיש תתקבל בליל ת"ב, לאחר קריאת מגילת איכה; שהרי אם הדבר קשור לשמו"ע למה אמורים לומר אותה?
[ליצירה]
הסבר למשפט
ב"ה
"הנהגת המשפט" - הסבר הרמח"ל לפרצוף "זעיר אנפין",
"גילוי בפועל" - הסבר הרמח"ל לפרצוף "נוקביה",
וזו היתה הכונה בכותבי "כדי שהנהגת המשפט תתגלה בפועל",
ומכיון שכך לא שייך להחליף זאת במשפט שהוצע.
[ליצירה]
ב"ה
ידידה היקרה,
קראתי בעיון את דברייך, ורציתי לנקוט בשולי גלימתך ולהעיר מספר הערות:
א. אני מפרסם תחת שמי האמיתי, כי אינני מתבייש במי שאני.
ב. השיחות שמפורסמות הן שיחות ישירות עם ד', שהיתה תקופה בת שנתיים שבה רשמתי את חלקן במחשב במקביל לדיבור עמו.
ג. כפי שנזכר ביצירה הנ"ל, אינני רוצה לכעוס על ד', וכפי שראית - גם כשאני כועס עליו, הכעס מתהפך במהרה לדברי ריצוי; אולם אני חושב שיש מקום גם לתחושה הראשונית של כעס. אסור לי להתעלם מהרגשות שלי, רק בגלל שאינני חש בנוח לדבר אל ד' כך. יחסו של ד' אלינו, הוא אמנם מצד אחד יחס מלך לעבדיו אבל מהצד השני יחס אב אל בניו; ולכן השיקולים הם לא תמיד של "מה ראוי", אלא גם של "מה אתה חש". ועייני במסכת ברכות דף לא' ע"ב, שגם חנה ואליהו הטיחו דברים כלפי מעלה.
תגובות