תמול שלשום הבטתי במראה,
לא זיהיתי את עצמי.
אני כל כך שונה ממה שרציתי להיות,
כל כך לא מי שאני באמת.
כולי מסכה אחת גדולה,
איש אינו מכירני.
ומה אעשה?
איך אהיה אמיתי?
מתי אפסיק כבר עם כל ההצגות?
[ליצירה]
ב"ה
אילנית היקרה,
הסיפור על האח של יוסף הוא סיפור אמיתי שקרה לאדם מאוד קרוב אלי, בימים שלפני כתיבת הפרק, ומרוב זעזוע הכנסתי אותו - על כל פרטיו - לפרק.
האמת היא שהסיפור לא היה מתוכנן מלכתחילה להכתב בפרק, ורק בטיוטה הסופית של הפרק החלטתי להוסיף אותו.
חזקי.
[ליצירה]
ב"ה
קופץ ותמי היקרים מאוד,
קבלתי את הערתכם, ואשמח לנסות לשכתב את הפרק. אשמח אם תוכלו לספק לי הערות, מה בדיוק בפרק נתן תחושה של סטטיות ושל חוסר התקדמות וכו' וכו'; ואם זקוקים בו לזווית נוספת - מהי הזווית?
ובכלל - אודה מאוד על כל הערה שתוכלו לספר לי על אודות הסדרה.
[ליצירה]
קדושת סיני
ב"ה
לדעת כל הפוסקים - ימית שהיא לפני ואדי אל עריש היא ארץ ישראל.
לדעת רוב הפוסקים - כל צפון סיני הוא ודאי חלק מארץ ישראל.
לדעת התויו"ט בדעת רש"י - כל סיני כולל דרומה היא חלק מארץ ישראל.
אם אנשים ירצו פירוט, אני מכון לפרט את כל המקורות בנושא בלנ"ד.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
ב"ה
"והצפיה כוללת שימת עין תדירית, גם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד על המשמר ימים על שנה, ולפעמים גם באין לפניו דבר מחודש, ולא יעזוב עמדתו" (מרן הרב זצ"ל בעין איה שבת ח"א עמ' 152, הובא ג"כ בעולת ראיה ח"א עמ' רעט').
[ליצירה]
ב"ה
מעין היקרה –
אחד הדברים הכי קשים לסופר, הוא לנטוש את העצמיות, ולנסות לתת לדמויות חיים משלהם, ולשים בפיהם את המילים המתאימות לדמות ולמצב שנוצר.
הבה נתבונן בדמות של אודליה, ובמפגש שלה עם שגית:
אודליה היא בחורה, שהבעיה הכי קשה שלה, היא חוסר המחשבה שלה לפני שהמילים נפלטות מפיה. היא נפתחת יותר מידי מהר בפני בחורים, היא נותנת להם הרגשה לא נוחה ב"אינטימיות" שהיא יוצרת ביניהם, והיא אומרת כל אשר עולה על לבה, ללא תשומת-לב.
אודליה נפגשת לארוחת צהריים עם חברה, שהיא חברה קרובה, אבל לא אחת שמדברים איתה בכל יום. אודליה הריחה שיש צרות בקשר הזוגי בין משה לשגית, אולם לא ידעה בדיוק במה דברים אמורים.
שגית מפתיעה את אודליה, ומספרת לה שיש חוסר-אמון כל כך גדול בינה לבין בעלה, שהיא אפילו לא מספרת לו שהיא נוטלת גלולות למניעת הריון.
אודליה המומה, ובתור אחת שלא חושבת על מה שיוצא מפיה – היא פולטת: "את חושבת על הליכה לרבנות?" לא בתור קביעה, שראוי להיעשות כן, אלא בתור שאלה.
שגית משיבה בשלילה גמורה, בגלל שהיא לא רוצה לשאת עליה את התווית של גירושין, או כלשונה: "אני לא אהיה אחת מהגרושות האלה."
אודליה מבינה, שאין כאן אמירה חיובית "אני רוצה להשאר בנישואין", אלא אמירה שלילית: "אני לא רוצה להיות גרושה". ומכיוון שכך – אודליה מחרפיה את הטון, ואומרת: "אני ממש לא מבינה אותך. הנישואים שלך לא טובים. נקודה. את רוצה להשאר בהם?!"
אם אני הייתי המדבר במקום אודליה, ודאי שלא הייתי מייעץ בתור קביעה, לפנות להליך של גירושין, אולם הדמות של אודליה, במצב שנוצר, חושבת כך.
האם אשים מחשבה אחרת בפה של אחת הדמויות האחרות, בתור נגדיות למחשבה זו? עוד לא החלטתי.
האם אכתוב במפורש את היסוד הסאטירי בעצם הענין של הגלולות – שאמנם בגזרה החרד"לית מתייחסים לדבר בתור ייהרג ואל יעבור (עד כדי כך שספרה לי פעם משודכת, שבאולפנה שבה היא למדה, המורה העבירה בכיתה י' (!!!) לנערות שיעור על האיסור המוחלט להשתמש בגלולות למניעת הריון), אבל מרן רה"י שליט"א מתיר במקרים של עייפות האישה בגלל ילדים מרובים בזמן קצר – את השימוש. ואם שגית היתה מספרת לבעלה את האמת, הוא היה מקבל עבורה היתר? עוד לא החלטתי.
[ליצירה]
ב"ה
יסכה היקרה -
השימוש בסוג ה"חרוז" הזה, ודאי שאיננו נעשה על ידי במתכווין. אדרבה - אינני אוהב דברים מעין אלה. באופן עקרוני, אינני משכתב את יצירותי הרגילות (עייני ביצירתי הדלה "דרכי יצירה", שהדבר איננו נובע ממעלה, אלא אדרבה - מחסרון), ולו יצויר שהייתי עושה כן, ייתכן בהחלט שהייתי משנה את הדברים. ביצירות שאני מנסה לחרוז בהם (עייני לדוג' ביצירתי הדלה "קדושתא לשבת דברי") - אני חורז אך ורק בצורה מלאה ואכמ"ל.
תגובות