[ליצירה]
דרך כלל לא
נמצאת בבטן הר
אומרים שפעם ב-10 שנים הוא מתפרץ
ותחמוצת צהבהבה פורצת החוצה
מבעבעת עקבות של סיפור עבר הנוצר בהווה
מישהו סיפר לי שהשמים צובעים עצמם אדום
מאימת עתיד ,שיצורים מעטים מוכנים לשכון סמוך למקום
ארזתי מעט צידה לדרך ויצאתי בשביל דרך שסופו ידוע
צילמתי במוחי סימני דרך (או אז יחלתי לתמרורים),למרות תחושת השליחות המיוחדת,רציתי להרגיש שמישהו היה פה לפניי,לדעת שעקבותיי לא יחידות באזור השומם והמצחין סביבי,נשאתי עיניי למעלה
דמיינתי שהשמים הם מים והשתקפותי קיימת בם
מרגישה שמראה חשובה בטיול מפרך זרוע חוויות מלמדות,משהו בי חייך בעת שדמיינתי את הרעיון.
ככל שאני מתרחקת מדרך מוכרת ,רחש הטבע מעורר בי פחד קדום,זה מפתיע אותי כי ציפיתי לשלווה.
אני נושמת ונושפת כאילו מודיעה לעצמי שאני כאן,שזה מציאותי,שומרת על ערנות.
הסקרנות שאיתה יצאתי אט אט הופכת שעמום
היעוד נראה לי מופרח ומיותר
ואיני מבינה מדוע עשיתי מעשה כה טיפשי ויצאתי למסע כזה לבדי
מחט היאוש רוקמת בגופי חששות והשממה נראית לי אין סופית
אני נעצרת ,מתיישבת על סלע ,מביטה לאחור בחשש
משהו בי מפחד שאיני יודעת את הדרך חזרה ואיתני הטבע מתעתעים בי במקום לשקף לי מפה.
[ליצירה]
יש סרט מדהים בשם "היום בו הפכתי להיות חדר"
מומלץ
סרט בדיוני מרתק,דמויות ססגוניות,מוקצנות בעלות תפקידים הזויים
בהקשר לשירך
נראה לי שיכולת לגבש אותו יותר בטרם שליחתו
יש תחושה ש"לחצת בקלות מדיי על ההדק"
[ליצירה]
הכתום הזה
שצועק
ומבטיח "נצחון"
אנוס להיות סמל
שרשרת מעונים
שקשוק אבן על אבן בידי ילדים
אבק לבנים ,הרס,
עקבות ג'יפים על אפר שפעם היה ביתי
עוד מעט נלך על גחלים
[ליצירה]
העקבות בחול מצביעות עליי
שעון שמש אנושי
הזמן נגמר ואני עייפה
מעולם לא ייחלתי לגשם כמו ברגע ההוא
שאבדתי ונשארתי סמן
ראיתי מרחוק דקלים
ובחרתי לדמיין כי ההרים נשים שחורות הריוניות
הצהוב נשמע לפקודת דמייוני
האצתי צעדיי
אם מישהו היה לידי
סביר שהיה לוקח ממני קיטון אחרון
ונס
הייתי נשארת עם שפה יבשה
מלקקת עגלי טל מצמח קוצני
מדמה גופי האדום הקלוף
נרגע ממרגרינה או לבן קר
[ליצירה]
עומדת נפעמת מול המילים ששפכת למרגלותיי
מדברת אל הסלע שישפוך מים זכים לטהר את הרגע
משילה נעלי יהלומים
ומביטה אל אש אהבתך בינות עץ קוצני
להבה לוחשת סוד ודורשת נאמנות
עשה למעני קסם
הראה לי כוחך
הכניסני אל הארץ המובטחת
ואהיה לך
אשה
תגובות