[ליצירה]
אין מתאים כאן יותר מלהביא את מילותיו של אהוד בנאי:
(בדגש על שני הבתים האחרונים)
בוא ידידי שב ליד מדורתי ואשאלך שאלה
האם גורלי תמיד יהיה שחור כמו לילה?
איך הלכתי שוב אחרי דמיון שווא מעורפל
איך פיתה אותי השד המנוול.
את האישה שלי אמר לי לעזוב
יותר טובות ממנה, כך אמר, תמצא ברחוב
משך אותי ללכת למקומות לא טובים
עשיתי לעצמי בושות, רקדתי עם כלבים.
יום אחד התעוררתי בביב שופכין
ולבי כבד עלי כאבן שאין לה הופכין
ועכשיו אני רוצה הביתה לחזור אל האישה
תגיד לי איך אני יוצא, איך אני יוצא מהבושה?
אל דאגה חבר יקר שלי אל תתייאש
בוא ואתן לך גפרור שבלבך ידליק את האש
דע לך זהב טהור זורח בביתך
ואין בכל העיר טובה כאשתך
אבל אתה צריך כל יום לראות אותה אחרת
כמו שמש חדשה ששוב ושוב זוהרת
אתה צריך לראות אותה כל לילה מקודשת
כמו הלבנה המתחדשת.
[ליצירה]
כואב כואב כואב...
לנשמת כל חי: לשאלתך מדוע השירים בצורה כל כך עצובים..
הכותבים ב'צורה' נוגעים באמת של החיים..
והאמת של החיים כואבת.
גם שלמה בקוהלת מגיע למסקנה מפוכחת שהחיים הם די כואבים..
כפי שנאמר: "יוסף דעת יוסף מכאוב"
חוץ מזה יצירה נכתבת בדר"כ מתוך תחושת חסר וצער שהרי לכן 'אין שלם מלב שבור'.
בלי הצער שעבר על ביאליק הוא לא היה כותב את 'ותחת פטיש צרותי הגדולות'.
אם תבדקי אני בטוח שלמעלה מתשעים אחוזים מהיוצרים והמשוררים בעולם כותבים מתוך צער או תחושת געגוע למה שאינו כאן כי הנשמה מצטערת כאן היא רוצה לחזור למה שאינו כאן, למקורה, כמו הגלים לגעת בשמים...
וזה כואב..
האושר בא בזעם כדברי הר"ש ארצי שליט"א
תגובות