יושבת ומקשיבה לעיניים שלך, נותנת למוזיקה שלך לזרום לתוכי, בתוכי. הופכת לכלי חימר סדוק ומערבלת את אורך בתוכי. שיריי אינם נכתבים אליך, הם נכתבים לאנשים שהצליחו להעביר אצבעות רועדות על נפשי הסדוקה, שהצליחו לערסל את נשמתי בתוכם. אולי זה מכיוון שאינך כלי, ואין בך גם סדקים לפתוח, עיניך מלאות בשחור משל עצמן, ואין בהן מקום לנצנוץ שלי. מרכיב עוד הפעם את משקפי השמש שלך, כמו מפחד שאתאכזב כשאביט אל עיניך ולא אראה את עצמי שם, אולי רצית שאחשוב שההשתקפות שלי נמצאת גם בך. לא, אינני יודעת מדוע הנחתי לאור שלך להיכנס, אולי כי נמשכתי תמיד לאור ירח, להכיל את הלובן בתוך החומר צרוב השמש שלי. אולי חשבתי שאתה עוד קרן להכיל בתוכי, לא חשבתי שאהיה משותקת כעכבר מבוהל חסר יכולת לזוז באלומת האור שלך. לא נתת לי פרח. אולי חשבת שהוא יבול באור הירח שלך.